איסור ערכאות (א)

  • הרב שמואל שמעוני

בשיעור שעבר ראינו את אכזבתו המרה של הרב הרצוג מכך שמדינת ישראל לא בחרה להשית את משפטה על אדני משפט התורה. בסוף השיעור גם הזכרנו בקצרה את המחלוקת בינו ובין הרב מאיר בר אילן בשאלה האם להמשיך במאבק על החוק הישראלי או להמירו במאבק לביצור מעמד בתי הדין התורניים. בהמשך שיעורים אלו נתייחס, אי"ה, לגלגולו של מאבק זה בדמות מאבקם של גורמים שונים להחדרה בהיקף זה או אחר של המשפט העברי אל תוך המשפט הישראלי.

כעת אנו פותחים בנושא שונה. לאחר שהובהר שמדינת ישראל קמה כמדינה חילונית ומשפטה הוא משפט חילוני, ממילא מתעורר הצורך לקבוע מהו היחס הראוי למערכת משפט זו מצד ציבור תורני. אחת הסוגיות המרכזיות בהקשר זה היא איסור ערכאות של עכו"ם. בשיעור זה נראה מקורות בסוגיה זו ונעמוד על קוויה הכלליים, ובשיעור הבא נעבור בע"ה לגעת בהקשר האקטואלי של מערכת המשפט של מדינת ישראל.

 

א. "לפניהם ולא לפני עובדי כוכבים... לפניהם ולא לפני הדיוטות"

בתחילת פרשת משפטים נאמר: "וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם" (שמות כ"א, א); ומפרש רש"י:

"לפניהם – ולא לפני גוים, ואפילו ידעת בדין אחד שהם דנין אותו כדיני ישראל, אל תביאהו בערכאות שלהם, שהמביא דיני ישראל לפני גוים מחלל את השם ומיקר שם עבודה זרה להחשיבה, שנאמר 'כי לא כצורנו צורם ואויבינו פלילים', כשאויבינו פלילים זהו עדות לעלוי יראתם".

רש"י מביא שישנו איסור להתדיין בפני נכרים ללא קשר לתוכן הדין, ומשמע שהבעיה בכך היא חילול השם מתוך מתן מעמד של כבוד לעבודה זרה. ואולם, מעיון בסוגיה וברמב"ם נראה שהאיסור רחב יותר. וכך למדנו בברייתא בגיטין:

"היה רבי טרפון אומר: כל מקום שאתה מוצא אגוריאות של עובדי כוכבים, אף על פי שדיניהם כדיני ישראל, אי אתה רשאי להיזקק להם, שנאמר: 'ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם', לפניהם ולא לפני עובדי כוכבים, דבר אחר: לפניהם – ולא לפני הדיוטות"                      (גיטין פח:).

נקבעו כאן שני איסורים שאינם תלויים בתוכן הדין אלא בדיין, והם האיסור להתדיין לפני עובדי כוכבים והאיסור להתדיין לפני הדיוטות, דהיינו דיינים שאינם סמוכים.

וכך הביא את הדברים הרמב"ם בסיום הלכות סנהדרין:

"כל הדן בדייני עכו"ם ובערכאות שלהן, אף על פי שהיו דיניהם כדיני ישראל, הרי זה רשע וכאילו חרף וגדף והרים יד בתורת משה רבינו, שנאמר 'ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם', לפניהם ולא לפני עכו"ם, לפניהם ולא לפני הדיוטות. היתה יד העכו"ם תקיפה ובעל דינו אלם ואינו יכול להוציא ממנו בדייני ישראל יתבענו לדייני ישראל תחלה, אם לא רצה לבא נוטל רשות מבית דין ומציל בדיני עכו"ם מיד בעל דינו".

הרמב"ם מביא את ההלכות שנקבעו בברייתא, תוך שבלשונו החריפה הוא מדגיש ומטעים את יסודן וחומרתן: "הרי זה רשע וכאילו חרף וגדף והרים יד בתורת משה רבינו". כיוון שהנחת הדברים היא שמדובר בתחומים שתורת משה קבעה את דברה לגביהם, הרי שנוצרת מעין תחרות בתחומים אלו בין תורת משה ובין – להבדיל – ערכאות של עכו"ם, ועל כן בחירה בערכאותיהם דומה לחירוף וגידוף והרמת יד בתורת משה. על פי גישה זו אין נראה לצמצם את האיסור לעובדי כוכבים דווקא, אלא לכל מערכת משפט שמהווה חלופה לדין תורה. ועיין עוד בדברי הסמ"ע שכתב שהעדפת דייני הגויים על פני דייני ישראל "מראה כאילו תורת מרע"ה ומשפטיו אינו אמת חס ושלום" (סי' כ"ו ס"ק ד); ובאורים ותומים: "דמראה כאילו תורת משה אינו אמת חס ושלום ואין בו די להוציא הדין לאור השמש, ולכך הולך לפני גוים שבקיאים בטיב דתי המלכות המוטבע על פי שכל אנושי" (אורים שם ס"ק ד).

אין זה ברור אם דבריו החריפים של הרמב"ם חלים גם על הדין השני שהוא מביא: "לפניהם ולא לפני הדיוטות". הרמב"ן על התורה, מכל מקום, סבר שיש הבדל מסוים בין שני האיסורים:

"ואף על פי שהזכירו חכמים שתי הכתות האלה כאחת, יש הפרש ביניהם, שאם רצו שני בעלי הדין לבא לפני ההדיוט שבישראל מותר הוא, ובדקבלום עילויהו דינו דין, אבל לפני הגוים אסורין הם לבא לפניו שידון להם בדיניהם לעולם, ואפילו היו דיניהם כדיננו באותו ענין".

הרמב"ן סבור שישנה בעיה בכפייה להתדיין לפני הדיוט, אבל לגבי עכו"ם ישנו איסור ברור ששני הצדדים עוברים בו אם הם מסכימים להתדיין לפניהם.

אחד המקורות המצוטטים ביותר ביחס לחומרת איסור ערכאות הוא תשובות הרשב"א (חלק ו' סי' רנ"ד). תשובה זו עוסקת בעיקרה בנושא משיק, והוא גבולות הגזרה של המושג "דינא דמלכותא דינא", ואולי נייחד לכך דיון בהמשך השיעורים. לענייננו נסתפק בציטוט חלקי של דבריו החריפים, שלפיהם מי שמקבל על עצמו נורמות של משפט הגויים:

"עוקר כל דיני התורה השלמה! ומה לנו לספרי הקודש המקודשים שחברו לנו רבי ואחריו רבינא ורב אשי? ילמדו את בניהם דיני הגויים, ויבנו להם במות טלואות בבית מדרסי הגויים! חלילה! לא תהיה כזאת בישראל חס ושלום, שמא תחגור התורה עליה שק".

דבריהם החריפים של הרמב"ם והרשב"א הביאו את הרב יעקב אריאל שליט"א ("המשפט במדינת ישראל ואיסור ערכאות", תחומין א', עמ' 319)[1] להעלות הבנה מעניינת בגדר איסור ערכאות. הלוא יש לשאול מהו גדר איסור זה: האם מדובר באיסור עשה דאורייתא "תשים לפניהם, ולא לפני עכו"ם"? אם כן, מדוע לא מנו מוני המצוות מצוות עשה זו בתרי"ג מצוות שבתורה? יתר על כן, כאשר השולחן ערוך הביא איסור זה (חושן משפט כ"ו, א), הוא כלל לא הזכיר את הפסוק המדובר אלא אך ורק את חומרת הרמת היד:

"אסור לדון בפני דייני עובדי כוכבים ובערכאות שלהם, אפילו בדין שדנים בדיני ישראל, ואפילו נתרצו ב' בעלי דינים לדון בפניהם, אסור. וכל הבא לידון בפניהם, הרי זה רשע, וכאילו חרף וגדף והרים יד בתורת מרע"ה".

בעקבות כך העלה הרב אריאל הצעה משכנעת, שלפיה יש להבין באופן שונה את גדר האיסור. לדבריו, אין מדובר באיסור עשה עצמאי כשאר איסורי תורה, שנלמד מ"לפניהם". דבריהם החמורים של הרמב"ם והרשב"א אינם בגדר דברים שנאמרים להמחשת חומרתו של איסור, אלא הם הם יסוד האיסור. האיסור אינו מצווה נוספת בתרי"ג, אלא איסור שורשי הכלול באיסור חילול שם ה' ובמצוות האמונה בה' כנותן התורה וכבורא האדם בצלמו. כל מה שנלמד מ"לפניהם ולא לפני..." הוא הגדרה שקובעת שהמשפט הא-לוהי מסור אך ורק בידי דייני תורה סמוכים, וממילא כל המעדיף דיינים אחרים, גויים או הדיוטות, נעשה כמרים יד בתורת משה. הסבר יסודי זה ישמש אותנו בהמשך הדרך בהבנת דיני האיסור ויישומו בימינו, גם אם לא בהכרח בהתאם לדרכו של הרב אריאל בכל נקודה באותו מאמר.

 

ב. איסור ערכאות בהעדר דיינים סמוכים

כתב הטור בחושן משפט סימן א:

"האידנא דליכא סמיכה כל הדיינים בטלים מן התורה כדכתיב 'לפניהם' – לפני אלהים הכתובים בפרשה, דהיינו סמוכים, ודרשינן: 'לפניהם' – ולא לפני הדיוטות, ואנו הדיוטות אנו, לפיכך אין הדיינין מן התורה, אלא דשליחותייהו דקמאי עבדינן".

הטור מעלה סימן שאלה לגבי עצם כשרותם של דיינים בימינו, שהרי כלפי כולם חלה הדרשה "לפניהם ולא לפני הדיוטות". הוא לא דן בכך מצד האיסור לדון אלא מצד חוסר התוקף של פסקי הדין. תשובתו היא שיש כאן דין מיוחד של "שליחותייהו קעבדינן".

כאן יש מקום להתלבט לגבי האיסור של "לפני עכו"ם" ו"לפני הדיוטות", שכן אם המושג של "לפניהם" אינו קיים עוד, שמא אין איסור בנטישה של בתי הדין התורניים ובהעדפת הערכאות. ייתכן ששאלה זו תלויה בגדר "שליחותייהו קעבדינן" ובשאלה עד כמה ניתן לראות בכך מימוש של "לפניהם" שממילא משמר את איסור ערכאות בתוקפו, אך לא נוכל במסגרת זו לערוך דיון מקיף בגדר דין "שליחותייהו".

מדברי הפוסקים, שקבעו להלכה את איסור ערכאות, משמע בבירור שהוא נוהג אף בזמן הזה. אמנם, הרב אריאל במאמרו הנ"ל הציע להבחין בין ערכאות של עכו"ם, שבבחירה בהם יש משום הרמת יד ממשית בתורת משה לנוכח האופציה לדון בדיינים הפועלים בשליחותייהו דקמאי, וזהו איסור דאורייתא; ובין "לפני הדיוטות", ששם הפער אינו בעל משקל כאשר גם החלופה מורכבת מהדיוטות, ומדובר באיסור דרבנן בלבד. באיסור דרבנן זה ייתכנו לדבריו היתרים שונים, ולצורך הבנתם יש לעיין בסוגיה נוספת.

 

ג. ערכאות שבסוריה

במשנה בסנהדרין (כג.) מוזכר מצב שבו צדדים יכולים לפסול דיינים שהצד השני מציע, ובגמרא שם מסייג ר' יוחנן שבדיינים מומחים אין אפשרות כזו. יכולת הפסילה הוזכרה דווקא ביחס ל"ערכאות שבסוריא", ומפרש רש"י: "שלא היו בקיאין בדין תורה, הלכך אפילו לוה מצי מעכב". מתוארת כאן מציאות מפתיעה לנוכח מה שראינו עד כה – ישנה מסגרת שיפוטית לגיטימית מבחינת ההלכה, של דיינים שאינם בקיאים בדין תורה, וההשלכה היחידה המוזכרת היא שקל יותר לאחד הצדדים לפסול אותם.

נעיין בחידושים המיוחסים לר"ן בדבריו על סוגיה זו:

"יש מפרשים ערכאות שבסוריא הם הדיינין שאין יודעין דין תורה, אלא שהם ממונים באותן המקומות שאינן בני תורה כפי אומד דעתם, ומשום הכי אמרינן שהוא פוסל דיינו של חבירו... דטעמייהו דרבנן דאמרי דאינו יכול לפסול דיין שבירר חבירו, משום דכיון דמיירי במקומות שאינן בני תורה כל בני העיר קבלו על עצמן כל אותן שנתמנו להיות עַרכִּיים שלא יוכלו לפוסלן, ומשום הכי קאמרי רבנן לא כל המינו לפסול דיין שהמחוהו רבים עליהם ואף על גב דלא גמירי דינא דאורייתא".

הר"ן מסביר שמדובר בקבלה רצונית של אותם אנשים כדיינים, אלא שנחלקו התנאים אם מדובר בקבלה אישית, ועל כן זה פוסל דיינו של זה, או בקבלה ציבורית שנותנת להם סמכות של מעין דיינים ("שנתמנו להיות עַרכִּיים", מלשון ערכאות), שאז לא ניתן לפסול בקלות.

ומדוע מדובר בתופעה לגיטימית? הר"ן הדגיש שמדובר במקומות שבהם אין בני תורה. נראה שבמצב עגום שכזה אין בבחירה בדיינים שאינם יודעים דין תורה משום זניחת בורות מים חיים והרמת יד בתורת משה, שכן האופציה התורנית אינה קיימת, ועל כן אין בכך איסור. וראו גם את לשון מדרש תנחומא (משפטים סי' ג'): "שכל מי שמניח דייני ישראל והולך לפני דייני עכו"ם כפר בקב"ה תחילה ואחר כך כפר בתורה".

ומהו טיב השיפוט באותן ערכאות שבסוריה? המאירי כותב:

"שלא היו בקיאין בדין תורה, אלא שדנין לאומד הדעת ובחקים ונימוסים".

מדברי המאירי נראה שמדובר במערכת כללים חלופית להלכה, המבוססת על אומד הדעת, חוקים ונימוסים, ואולי כוונתו לייבוא "חוקים ונימוסים" מן הסביבה הנוכרית.

אולם, החזון איש (סנהדרין ט"ו, ד) הייתה רוח אחרת עמו:

"אנשים שלא למדו כלל תורה, והם ידונו כפי משפט בני אדם בשכלם, והוא במקום שאין ביניהם גמיר כלל ושלא יבואו בערכאות – תקנת הצבור כן... ואע"ג דליכא ביניהם דיין שידין על פי משפטי התורה, ומוכרחים להמנות בעל שכל לפי מוסרי האדם, אינם רשאים לקבל עליהם חוקי עמים או לחוקק חקים. שהשופט כל דין שלפניו לפי הנראה אליו, זהו בכלל פשרה, ואין ניכר הדבר שעזבו מקור מים חיים לחצוב בורות נשברים. אבל אם יסכימו על חוקים, הרי הם מחללים את התורה ועל זה נאמר 'לפניהם ולא לנפי הדיוטות'... ואין נפקותא בין בא לפני אינם ישראלים ובין ישראל ששופט על פי חקים בדוים, ועוד הדבר יותר מגונה שהמירו את משפטי התורה על משפטי ההבל, ואם יסכימו בני העיר על זה אין בהסכמתם ממש ואם יכופו על זה משפטם גזלנותא ועושק ומרימים יד בתורת משה". (ההדגשות שלי, ש"ש)

החזון איש מעלה כאן טענה עקרונית מאוד, שאף שישנן נסיבות שבהן תקנת הציבור מחייבת את קיומו של גורם שיוכל להכריע בסכסוכים, הדבר חייב להיות "בכלל פשרה". אסור לדיינים להסתמך על מערכת נורמטיבית מלבד דין תורה, בין אם "לקבל עליהם חוקי עמים" ובין אם "לחוקק חוקים", אלא רק לפסוק אד הוק על בסיס מוסר אינטואיטיבי ו"common sense". אליבא דהחזון איש, אם תונהג מערכת נורמטיבית חלופית תהיה בכך אותה בעיה שעליה עמדו הרמב"ם והרשב"א בדבריהם הקשים: עזיבת מקור מים חיים לחצוב בורות נשברים.

ואולם, ישנו קושי רב בגישה זו. קשה להניח שחברה תוכל להתקיים ללא מערכת כללים שמנחה את השיפוט בה. אם אנשים יידעו שכלל לא ניתן לצפות את התוצאה במקרה של סכסוך, הדבר יפגע אנושות ביכולת להתנהל בצורה סבירה במישור יחסי שכנות, עסקים ועוד כהנה וכהנה. אם אדם לא יידע אם האחריות על נזקי בהמה מוטלת על בעליה או על מי שמשאיר ברחוב את רכושו – כיצד זה יוכל להחליט איך לנהוג? הדעת נותנת שכל מערכת שיפוט תיצור בסופו של דבר מערכת כללים, אם על בסיס קביעה מופשטת אפריורית ואם על בסיס תקדימים, ולא תיוותר בשיטה של הכרעות ספוראדיות. על כן, יש לכאורה היגיון רב בגישת המאירי שהיתר ערכאות שבסוריה כולל גם "חוקים ונימוסים", ואין בכך משום עזיבת בור מים חיים משום שדין תורה אינו מהווה אופציה ממשית במציאות המדוברת.

מכל מקום, היתר ערכאות שבסוריה הוא אחד הביטויים לכך שבהעדר דיינים סמוכים ניתן להקל לעתים באיסור "לפני הדיוטות", כאשר אין אפשרות ממשית לדין תורה.

לא התייחסנו היום לסוגיה נוספת המשיקה לאיסור ערכאות, והיא איסור גזל – אימתי נכון לומר שבלי קשר לשאלת הסמכות השיפוטית, ממון שתובע זכה בו שלא מגיע לו על פי דין תורה נחשב "גזל" בידו.[2] בע"ה נתייחס בהמשך גם לשאלה זו.

בשיעור הבא נמשיך בע"ה את דיוננו בסוגיה, תוך התייחסות ליישום הדברים במערכת המשפט החילונית של מדינת ישראל.

 

[1]     המאמר מופיע גם באתר מכון "צומת" - קישור.

[2]     עיינו בהגהת רבי עקיבא איגר על הסעיף שראינו בשולחן ערוך שבו הובא איסור ערכאות: "ואם הוציא ממון ע"י דין ערכאות אם אין כן בדיני ישראל הממון גוזל בידו. ואם קדש בזה אינה מקודשת והוא פסול לעדות כמו כל גזלן תשב"ץ בתשו' ח"ב ענין ר"צ".