איסור צידה בשבת

  • הרב משה טרגין

איסור צידה בשבת

אחת המלאכות המעניינות שבל"ט מלאכות שבת היא מלאכת הצַיִד - צידה בלשון חכמים. בימים עברו היה איסור זה מגביל יותר, בגלל הקושי שהוא מערים על הכנת אוכל. אולם בעידן המודרני, עם ההתקדמות באמצעים לשימור מזון, כמעט שאיננו נזקקים למלאכה זו בשבת וביום טוב. בשיעור זה ננסה לעמוד על טיבה של מלאכת צידה - במיוחד ביחס למלאכות שבת אחרות.

הברייתא במסכת שבת (קו ע"ב) מגבילה את איסור צידה הגבלה שנראית במבט ראשון תמוהה למדיי:

כל שבמינו ניצוד - חייב, וכל שאין במינו ניצוד - פטור.

אדם שצד בשבת בעל חיים שאין נהוג לצודו, פטור - גם אם לו אישית היה עניין מיוחד בבעל החיים הזה. זוהי הגבלה ייחודית למלאכת צידה, שלא מצאנו כדוגמתה ביחס למלאכות אחרות; האופה או החורש, למשל, מתחייבים על מלאכתם זו גם אם עשאוה שלא לפי התקן המקובל. מה אפוא טיבה של דרישה זו - שמושא המלאכה יתאים למקובל בדרך כלל - אצל מלאכת צידה דווקא?

התשובה לשאלה זו טמונה בהבנת חריגותה של מלאכת צידה בעולם מלאכות השבת. רוב מלאכות השבת הן מלאכות הפועלות במושאן וגורמות לשינוי בו; כך, למשל, גורמים האפייה והבישול לשינוי כימי, והחרישה והקריעה - לשינוי פיזי. נמצאת למד שהשינוי והיצירה הם מאפיינים מהותיים של איסורי המלאכה. תפיסה זו היא שעומדת ביסוד דין המשנה כי "כל המקלקלין פטורין" (שבת פי"ג מ"ג): פעולה הורסת גרידא, שאין כל כוונת תיקון מאחריה - איסורה פחוּת. גדולה מזו: בהעדר כל שינוי ייתכן כי האיסור אינו קיים. כך, למשל, פוסקת הגמרא (ביצה יג ע"ב) כי אין חייבים על העמדת ערמה של חיטים בשבת משום שאין זו "מלאכת מחשבת" - מלאכה זו אינה יוצרת כל שינוי. אפילו מלאכת הוצאה מרשות היחיד לרשות הרבים (ולהפך), יש בה מידה מסוימת של שינוי - במיקומו של החפץ.[1] בקיצור: התורה לא אסרה פעולות מסוימות, כי אם מעשים היוצרים שינוי משמעותי בחפץ או במציאות.

לאור הקדמה זו מעורר סיווגה של צידה כמלאכה תהיות - שהרי פעולה זו אינה משנה את החפץ שבו היא פועלת. דומה שאין מנוס מן המסקנה כי מלאכת צידה מוגדרת באופן שונה לחלוטין משאר מלאכות שבת: ביחס לצידה לא אסרה התורה את המלאכה על פי תוצאתה - לכידת בעל החיים - אלא היא אסרה את פעולת הצידה כשלעצמה. אם כנים הדברים, נוכל כעת להבין גם הגבלות אחרות החלות על צידה ואינן חלות על מלאכות אחרות. במלאכות אחרות התוצאה היא שנאסרת, ואין זה משנה באיזו דרך מגיעים אליה; איסור צידה, לעומת זאת, חל על המעשה כשלעצמו, על כן אין חייבים אלא על דרך הצידה הקלסית - וציד בעל חיים שאין במינו ניצוד איננו מוגדר כמעשה צידה.

כיוון דומה עולה מהמשך הגמרא בשבת (קו ע"ב):

תנו רבנן: הצד צבי... חיגר וזקן וחולה - פטור... [משום ד]לא עבידי לרבויי.

הראשונים נחלקו בהבנת סיבת הפטור. מרש"י עולה כי הצד בהמה חולה פטור משום שהיא אינה יכולה לברוח, ועל כן אין בלכידתה משום צידה. הקושי שבפירושו הוא שדין זה - שבעל חיים שאינו מתנגד כלל ללכידתו אינו נכלל באיסור צידה - הוא דבר כה ברור עד שקשה להניח שזה מה שבאה הברייתא ללמדנו.

הר"ן בחידושיו שם מציע הסבר אחר: לכידת בעל חיים חולה או זקן מצריכה אמנם מאמץ - אך לא את ההליך הרגיל הדרוש ללכידת בעלי חיים בריאים (מארב וכד'). בפירושו זה של הר"ן אנו שבים ופוגשים בהנחה כי על מנת להתחייב משום צד יש לעשות את המלאכה באופן השגרתי דווקא.

גורם זה שב ועולה במחלוקת נוספת - הפעם בעניין צידה ביום טוב. בעל חיים שכבר ניצוד ועומד במלכודת מערב יום טוב - מותר להוציאו משם על מנת לשחטו ולאכלו ביום טוב עצמו (שהרי מלאכת אוכל נפש מותרת ביום טוב); אך אם הוא נמצא בכלוב גדול, שבו הוא יכול לנוע ולהתחמק מידי אדם, נחשבת הוצאתו מן הכלוב לצידה נוספת והיא אסורה ביום טוב. איזה כלוב נחשב קטן דיו להתיר את הוצאת בעל החיים ממנו? מן הגמרא במסכת ביצה (כד ע"א) עולות שתי גישות שונות להערכת גודל הכלוב. גישה אחת מציעה מדדים שונים, שהמשותף לכולם הוא היותם קריטריונים להגדרת בעל החיים כניצוד, למשל: תוואי השטח של הכלוב - האם הוא ישר או שמא יש בו כוכים; האם ניתן ללכוד בו את בעל החיים בצעד אחד. שמואל, לעומת זאת, מציע אמצעי הבחנה בעל אופי שונה לחלוטין - "כל שאומר: הבא מצודה ונצודנו": אם ללכידת החיה דרושים שירותיו המקצועיים של צייד וכלי עבודתו - אין היא נחשבת ניצודה, ואם אין צורך בכלים מקצועיים - היא נחשבת ניצודה ומותר לקחתה ביום טוב. נראה שמעשה צידה מוגדר, לדעת שמואל, על ידי שימוש באמצעים מקצועיים, ואם אין צורך באמצעים כאלה - אין הפעולה מוגדרת מבחינה הלכתית כצידה.

סיכום

דנו במלאכת צידה כיוצאת דופן במערכת מלאכות שבת: מלאכה זו אינה יוצרת שינוי מהותי בחפץ, ועל כן ייתכן שהיא מוגדרת על פי הפעולה כשלעצמה. תפיסה זו עשויה להבהיר מספר דרישות ייחודיות הקיימות ביחס למלאכה זו.



[1] בהקשר זה יש לציין כי ראשונים רבים אכן מתייחסים למלאכת הוצאה כאל "מלאכה גרועה", משום שהיא אינה משנה שינוי משמעותי בחפץ.