איסור צלמים

  • הרב ברוך וינטרוב
בית המדרש הוירטואלי

 

דף יוםיומי

עבודה זרה דף מא – איסור צלמים

המשנה ריש פרק שלישי (מ ע"ב) מוסרת על מחלוקת רבי מאיר וחכמים בדין צלמים: רבי מאיר אוסר את כל הצלמים, "מפני שהן נעבדין פעם אחת בשנה", וחכמים מתירים ברוב הצלמים, מלבד צלמים מסוימים ("כל שיש בידו מקל או צפור או כדור").

דעת רבי מאיר ברורה. מה שטעון הסבר הוא דעת חכמים: מדוע התירו את הצלמים? האם הם חולקים על רבי מאיר בהערכת המציאות?

בתחילה הגמרא מביאה את הסברו של רב יצחק בר יוסף בשם רבי יוחנן. לדבריו, הכול מודים שרוב הצלמים אינם נעבדים, אלא מיעוטם בלבד, ונחלקו אם חוששים למיעוט אם לאו (כדרך שנחלקו עוד בכמה מקומות בש"ס). לאחר מכן (מ ע"ב – מא ע"א) מובאות עוד שלוש מימרות אחרות בביאור המחלוקת:

"אמר רב יהודה אמר שמואל: באנדרטי של מלכים שנינו.
אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן: ובעומדין על פתח מדינה שנינו.
אמר רבה: מחלוקת בשל כרכים, אבל בשל כפרים – דברי הכול אסורים".

רש"י מסביר שמימרות אלו לא באו לחלוק על הביאור המובא בתחילה, אלא רק לצמצם את דעתו האוסרת של רבי מאיר ולהעמידה במציאות מסוימת.

הראשונים חלקו על רש"י משני כיוונים שונים בתכלית. יש ראשונים שקיבלו את ההנחה שהאמוראים האחרונים אינם חולקים על ביאור המחלוקת, אך סברו שאמוראים אלו לא באו לסייג את דעת רבי מאיר המחמיר, כי אם את דעת חכמים המקלים.

סיעה אחרת של ראשונים, ובראשם הרי"ף, פירשו שאמוראים אלו מציעים ביאור שונה לחלוטין למחלוקת רבי מאיר וחכמים. הרי"ף לא הביא כלל את הסברו של רב יצחק בר יוסף, התולה את המחלוקת במחלוקתם הכללית בהנהגות רוב ומיעוט, אלא רק את דברי האמוראים האחרונים. אלא שאם כן, חוזרת השאלה למקומה: מדוע התירו חכמים את הצלמים שרבי מאיר מעיד עליהם כי הם נעבדים פעם אחת בשנה?

מסתבר שהתשובה לכך תלויה בהבנת המשנה הבאה (מא ע"א): "המוצא שברי צלמים – הרי אלו מותרין". בגמרא מתברר שיש הבדל בין שברי צלמים, שאותם מתירה המשנה בפירוש, לבין שברי עבודה זרה, שעליהם היה שמואל צריך לחדש שאף הם מותרים – חידוש שאין ברור אם הוא מקובל על שאר האמוראים (עיין תוספות ד"ה אמר שמואל). מה סיבת ההבדל?

רש"י מסביר (על פי השקלא וטריא בעמוד ב) כי ההבדל נעוץ בעובדה שהצלמים ספק נעבדים, ואילו עבודה זרה נעבדת ודאי. ייתכן שהרי"ף יסביר את החילוק אחרת. מסתבר שיש יותר מקום לאסור שברי עבודה זרה מאשר לאסור שברי צלמים. פסילי עבודה זרה נעבדים מצד עצמם, כלומר עובדיהם רואים בפסל עצמו אל – "אֹמְרִים לָעֵץ אָבִי אַתָּה וְלָאֶבֶן אַתְּ ילדתני יְלִדְתָּנוּ" (ירמיהו ב', כז). צלמים, לעומת זאת, אינם נעבדים מצד עצמם, אלא כ'צלם' האליל, דהיינו כמייצגים שלו. לפיכך יש מקום לומר שפסל המשמש כעבודה זרה נאסר לחלוטין, ואילו צלם לא נאסר כחומר אלא כצורה: צורת הצלם היא שמהווה את מוקד העבודה, ומשנשתבר – שוב אין לאחד מחלקיו דין איסור צלם. (כאמור, שמואל סבר שיש מקום להקל גם בעבודה זרה, ועיין בתוספות הנ"ל לביאור שיטתו, ולביאור נוסף על היחס בין מחלוקת רבי יוחנן וריש לקיש לשיטתו ולהסבר המשנה בכלל.)

כעת נשוב ונעיין במחלוקת רבי מאיר וחכמים. רבי מאיר סבור שמאחר שאין הצלמים נעבדים מצד עצמם, אלא כסמל של האליל, יש מקום לאסור גם צלמים שאינם נעבדים בפועל. אם פעם בשנה עובדים את האל שהפסל מסמל – אפילו אין עובדים את הפסל הזה עצמו – די בכך לאסור את הצורה עצמה כצורה הנעבדת. חכמים חלקו עליו וסברו שכל עוד אין עובדים בפועל צלם זה גופו, אין מקום לאסרו. לפיכך יש מקום לחלק בין הכפרים, ששם המון העם עובד את הצלמים, לבין הערים, ששם הם מוצבים לנוי, ולא לעבודה. ובדומה לזה יבואר החילוק שבין הצלמים השונים: יש צלמים שהיו נעבדים, ויש שהיו מוקמים לנוי גרידא, אף שהיו צורת האליל וסמלו.

הרב ברוך וינטרוב