מנחות | דף עא | איסור קצירה קודם העומר

המשנה בדף עא ע"א מפרטת את המקרים בהם הותרה קצירה קודם הבאת העומר. בין השאר, מובא הקוצר לשחת להאכיל לבהמתו, אשר גם הוא הותר בקצירה קודם הבאת העומר. אמנם, נחלקו התנאים האם ניתן לקצור כך, דווקא כשהתחיל את הקצירה קודם שהביאה התבואה שליש, כך סובר רבי יהודה, או אף לאחר שהביאה התבואה שליש, וכן דעת רבי שמעון.

הגמרא בעמוד ב משווה מחלוקת זו לשיטת רבי מאיר במשנה בפאה, הסובר כי הקוצר שחת באמצע שדהו, מחלק את השדה לשתי שדות נפרדות לעניין השארת פאה, אף אם לא חרש את המקום בו קצר.

מסקנת הגמרא היא שרבי מאיר מסכים עם שיטת רבי שמעון, וסובר כי קודם הבאת שליש הקצירה אינה נחשבת לקצירה, ולאחר הבאת שליש חשובה כקצירה (אלא שהוא מוסיף עליו שאף קצירה לאדם קודם הבאת שליש אינה חשובה קצירה).

על כן, מעמידה הגמרא את המשנה בפאה כעוסקת במקרה בו התבואה לא הביאה שליש. כיון שכך, לדעת רבי מאיר אין הקצירה נחשבת לקצירה, והשדה נחשב כחלוק לשניים מתחילתו, ולא על ידי קצירה.

הבנה הפוכה אנו מוצאים בירושלמי, במסכת פאה פרק ב משנה א. הירושלמי מסכים כי שיטת רבי מאיר כשיטת רבי שמעון, אלא שלאור כך הוא מבאר את המשנה בפאה בדיוק באופן ההפוך – המשנה בפאה עוסקת במקרה בו התבואה הביאה שליש, ועל כן לדעת רבי מאיר פעולת הקצירה נחשבת כקצירה חשובה. מאחר ומדובר בקצירה חשובה, היא מחלקת את השדה לשני חלקים לעניין פאה.

לכשנדקדק בדבר נמצא, כי התלמודים חלוקים בשאלה כיצד להבין את היתר קצירת השחת קודם הבאת העומר. לדעת הבבלי נובע היתר הקצירה מכך שקודם הבאת שליש לא נחשבת התבואה כתבואה חשובה. ממילא, לעניין פאה תגרור קצירת השחת את חלוקת השדה לשניים, שכן קודם הבאת שליש עוד לא רואים את השדה כחשובה להיות אחת.

לדעת הירושלמי, לעומת זאת, היתר קצירת השחת קודם הבאת העומר אינו תלוי בגריעותו של השחת, אלא בכך שפעולת קצירת השחת נחשבת כפעולה שאינה חשובה. על כן, בפאה דווקא קצירה של תבואה שהביאה שליש היא שתגרום לחלוקת השדה לשניים, שכן היא נחשבת כפעולה חשובה. קצירה קודם הבאת שליש אינה פעולה חשובה מספיק על מנת לחלק את השדה לשניים.

בקצרה, לפנינו מחלוקת ביסוד איסור קצירה קודם העומר; לדעת הבבלי הוא דין בתוצאת הקצירה – אסור כי תהיה תבואה חשובה קצורה קודם הבאת העומר. לדעת הירושלמי הוא דין במעשה הקצירה – פעולת הקצירה נאסרה קודם להבאת העומר.

לאור דברינו ניתן יהיה ליישב את פסקיו המוקשים של הרמב"ם. מחד, פסק הרמב"ם (תמידין ומוספין ז,טו) כרבי שמעון –

"תבואה שלא הביאה שליש, מותר לקצור ממנה להאכיל לבהמה."

מאידך, פסק הרמב"ם (מתנות עניים ג,ד) כחכמים בברייתא דפאה:

"קצר באמצעה אפילו קודם שתביא שליש וחרש מקום שקצר, הרי זה נפסקת לשתי שדות."

לכאורה, דברי הרמב"ם תמוהים הן על פי הבבלי והן על פי הירושלמי, שהרי שניהם משווים בין הפסיקה בהלכות קצירה קודם העומר לבין הפסיקה בהלכות פאה. ואילו הרמב"ם בהלכות העומר מחלק בין קודם הבאת שליש לבין אחר הבאת שליש, ואילו בהלכות פאה אינו מחלק, ופוסק שבכל אופן בלא חרישה אין השדה נחלקת לשניים.

אמנם, נראה כי בעוד שלעניין פאה פסק הרמב"ם כירושלמי, שדווקא פעולת קצירה חשובה היא שמחלקת את השדה לשניים (ועל כן הוא מדגיש כי אם חרש, אפילו קצירת תבואה שלא הביאה שליש גורמת להפסק. אליבא דהבבלי, דווקא קצירת תבואה שלא הביאה שליש היא שגורמת להפסק, ועיין כס"מ), הרי שלגבי הלכות קצירה קודם העומר החמיר הרמב"ם כשני הדינים, ופסק לאסור הן מצד מעשה הקצירה והן מצד התוצאה. על כן, לאחר הבאת שליש, שאז יש תבואה חשובה, נאסרה אפילו קצירה שאינה חשובה, לצורך בהמה. ואילו קודם הבאת שליש, שאז החפצא אינו חשוב, התיר הרמב"ם דווקא קצירה לבהמה, שאז גם מעשה הקצירה אינו חשוב, ולא קצירה לאדם, שזהו מעשה קצירה חשוב.