איסור ראיית הארון | 2
מה נאסר בראיה?
בשיעור זה ברצננו לעסוק בשאלה מהו ה'קודש' אותו נאסר לראות. כפי שנראה, קיימות מספר תשובות לשאלה זו[1], ויש מקום לבחון מתוך כלל ההבנות מהי המשמעות הרלוונטית:
- המשמעות הראשונה של המילה 'קדש' היא הארון. כך למשל בתיאור משאות בני לוי:
"וְכִלָּה אַהֲרֹן וּבָנָיו לְכַסֹּת אֶת הַקֹּדֶשׁ וְאֶת כָּל כְּלֵי הַקֹּדֶשׁ בִּנְסֹעַ הַמַּחֲנֶה וְאַחֲרֵי-כֵן יָבֹאוּ בְנֵי-קְהָת לָשֵׂאת וְלֹא-יִגְּעוּ אֶל-הַקֹּדֶשׁ וָמֵתוּ. אֵלֶּה מַשָּׂא בְנֵי-קְהָת בְּאֹהֶל מוֹעֵד"
(במדבר ד', טו).
במובן זה, המילה 'קדש' מקבילה וזהה למובן המילה 'מקדש' (כפי שמופיע בבמדבר י, כא "ונסעו הקהתים נושאי המקדש והקימו את המשכן עד באם"). לפי הבנה זאת, האיסור הוא ראיית הארון ונגיעה בארון.
- משמעות נוספת של המלה 'קדש' היא קדש קדשים בכללותו. כך כאשר התורה אומרת בפרשת אחרי מות "ואל יבוא בכל עת אל הקודש מבית לפרוכת" (ויקרא ט"ז, ב), היא מתכוונת לקדש הקדשים.
- אמנם יש שרצו להביא ראיה דוקא מפסוק זה לכך כי מדובר בהיכל – 'מבית לפרוכת' (כך למשל בשמות כו, לג וכן בויקרא י, יח).
- פעמים משמשת המילה 'קדש' לכל מחנה המשכן (כך בשמות לח, כז) או למזבח (במדבר ד, טו).
אם באנו לסכם: נראה כי אנו שוב מוצאים פה את העיקרון לפיו מילה אחת טומנת בחובה משמעות ראשונית ובסיסית, ומשמעות רחבה יותר. מן הארון, דרך ההיכל, קדש הקדשים וכל מבנה המשכן ועד מכלול החצר, המזבח החיצון ופתח אוהל מועד. כלומר ה"קדש" מכוון אל כלל מכלול השטח המקודש[2].
ראיית הארון על ידי אנשי בית שמש
במלחמת אבן העזר, נשבה הארון על ידי פלישתים. כאשר הוחזר הארון לאחר שבעה חודשים אומר הנביא:
"וּבֵית שֶׁמֶשׁ קֹצְרִים קְצִיר-חִטִּים בָּעֵמֶק וַיִּשְׂאוּ אֶת-עֵינֵיהֶם וַיִּרְאוּ אֶת-הָאָרוֹן וַיִּשְׂמְחוּ לִרְאוֹת... וַיַּךְ בְּאַנְשֵׁי בֵית-שֶׁמֶשׁ כִּי רָאוּ בַּאֲרוֹן ה' וַיַּךְ בָּעָם שִׁבְעִים אִישׁ חֲמִשִּׁים אֶלֶף אִישׁ וַיִּתְאַבְּלוּ הָעָם כִּי-הִכָּה ה' בָּעָם מַכָּה גְדוֹלָה. וַיֹּאמְרוּ אַנְשֵׁי בֵית-שֶׁמֶשׁ מִי יוּכַל לַעֲמֹד לִפְנֵי ה' הָאֱ-לֹהִים הַקָּדוֹשׁ הַזֶּה וְאֶל-מִי יַעֲלֶה מֵעָלֵינוּ" (שמואל א ו', יג-כ).
מה היה חטאם של אנשי בית שמש? לשאלה זו מצינו מספר תשובות בין המפרשים:
אומרת הגמרא:
"'ויך באנשי בית שמש כי ראו בארון' - משום דראו ויך? רבי אבהו ורבי אלעזר, חד אמר קוצרין ומשתחוים היו, וחד אמר מילי נמי אמור: מאן אמריך דאימריית ומאן אתא עלך דאיפייסת" (סוטה לה.).
הגמרא שואלת תחילה האם ההכאה היא תגובה ישירה לעובדה שראו. ושני אמוראים מתרצים שתי תשובות:
- אנשי בית שמש המשיכו במלאכת הקצירה ולא כיבדו את הארון. לפי הבנה זאת, הראיה שמדובר עליה כאן אינה כפשוטה אלא משמעותה להסתכל על דבר בבוז. כלומר, אין איסור בעצם הראיה אלא ביחס שאינו ראוי שהגיע ארון ה' והם המשיכו לקצור.
- אנשי בית שמש אמרו דברים של זלזול אודות הארון. מבאר רש"י:
"מאן אמרוך דאמרית - מי הכעיסך כשכעסת ולא הצלת את עצמם מן השביה ועתה מי מפיסך כשנתפיסת לבא מאליך".
כוונתו לומר כי כשנשבה הארון הניחו אותו פלישתים בבית עבודה זרה שלהם באשדוד ואח"כ בגת ובעקרון, ועתה מי פייס אותך כשנתרצית לבוא מאליך. אלו כאמור דברי זלזול וחוצפה כלפי הארון אך אין בהם איסור ראיה במובן הפשוט אלא אמירה של זלזול.
הרד"ק מבאר כך:
"עד שמרוב שמחה פרצו לראות בארון ופתחו אותו וראו מה שבתוכו לפיכך נענשו כמו שכתוב ולא יבואו לראות כבלע את הקודש ומתו (במדבר ד, כ)..."
(שמואל א ו', יג).
ר' יוסף קרא מסביר:
"...והיה להם ליפול על פניהם ולכרוע ולהשתחוות לפניו עד שיביא אחד מהם בגד כליל וכיסו בה את הארון וישיבוהו לבית אבינדב" (שם).
גם כאן מדובר על יחס של זלזול - היה להם להשתחוות והם לא עשו דבר. בנוסף לגבי עניין הראיה היה להם לכסות את הארון בבגד כליל ולא עשו זאת ומכאן שהיתה בעיה בראיית הארון.
ר' ישעיה מטראני מפרש את הדברים כפשוטם בעניין הראיה וכך דבריו:
"כי ראו בארון – פירוש ואין זה דרך כבוד להסתכל בארון שהיה מקום השכינה, שהרי הזהיר את הלויים על כן 'ולא יבואו לראות כבלע את הקודש'".
כלומר צריך זהירות בראיה עצמה של ארון הוקדש.
אם נסכם את הגישות השונות לעונש על אנשי בית שמש:
- בחז"ל בגמ' בסוטה ראינו שני הסברים המתייחסים לזלזול בארון בלא קשר מפורש לראיה:
- המשיכו במלאכת בקצירה.
- דברו דברי זלזול כלפי הארון.
- הרד"ק מבין שממש פתחו את הארון לראות מה יש בו.
- ר' יוסף קרא מבין שהתנהגותם היתה צריכה לכלול נפילה על פניהם, ולא עשו כך ולא כיסוהו.
- אין זה דרך כבוד להסתכל בארון.
- ראו יותר מן הראוי.
יוצא מכך כי לא כל המפרשים מבארים את הפרשה בהקשר של ראיה כפשוטה, אלא בדרכים שונות הקשורות ליחס אל הארון שיהיה יחס של כבוד ולא של זלזול.
האם איסור הראיה הוא לדורות?
בשיעור שעבר, ראינו את דברי הגמרא ביומא לפיהם ישנה הבחנה בין משכן למקדש קבוע: במשכן, בתחילת הקשר בין כנסת ישראל לקב"ה נאסר עליהם לראות את הקודש, ואילו במקדש כשהקשר קבוע, אין איסור לראות:
"אמר רב קטינא בשעה שהיו ישראל עולין לרגל מגללין להן את הפרוכת ומראין להם את הכרובים שהיו מעורים זה בזה ואומרים להן: ראו חיבתכם לפני המקום כחיבת זכר ונקבה. מתיב רב חסדא 'ולא יבואו לראות כבלע את הקודש', ואמר רב יהודה אמר רב בשעת הכנסת כלים לנרתק שלהם. אמר רב נחמן משל לכלה כל זמן שהיא בבית אביה צנועה מבעלה, כיון שבאתה לבית חמיה אינה צנועה מבעלה" (נד.).
בזמן האירוסין, בתחילת הקשר, הכלה צנועה מבעלה ועל כן אסור לראות, כך ישראל במדבר כשעדיין לא היו רגילים בשכינה, חל עליהם איסור לראות את הארון. לאחר הנישואין כבר אין הכלה צנועה מבעלה, וכך כשנבנה המקדש והורגלו בנ"י לשכינה הקבועה בתוכם, יכלו להתבונן בארון באופן גלוי.
ממשיכה הגמרא:
"מתיב רב חנא בר רב קטינא מעשה בכהן אחד שהיה מתעסק[3] וכו' אמר ליה נתגרשה קא אמרת נתגרשה חזרו לחיבתה הראשונה".
הגמרא מקשה ממעשה באותו כהן שמת לפני שהספיק להראות את מקום גניזת הארון, ואחת הסיבות המרכזיות היא כדי שלא יבואו לראות את הארון. והרי לכאורה לפי רב נחמן בזמן המקדש, היו כנשואה אצל בעלה והיו רשאים להביט בארון? רב נחמן עונה כי עם חורבן בית ראשון גורשו בני ישראל מלפני השכינה, וחזרו לצניעות כפי שהיו רגילים בעת האירוסין בעת אהבתם, ונאסר עליהם לראות את הארון.
אן כן, לדעת רב נחמן קיימת הבחנה בין המשכן ובית שני בהם מצד הצניעות אין לראות בארון, ובין המקדש הקבוע בבית ראשון בו אפשר לראות בארון, מצד קביעות השראת השכינה. על פי זה יוצא כי איסור הראיה מוגבל בזמן ואינו לדורות.
כך עולה גם מדברי הרמב"ם בספר המצוות הכותב שאין ראוי למנות מצוות שאין נוהגות לדורות:
"...ומצוה שאינה נוהגת לדורות אינה לנו מורשה שאמנם יקרא לנו מורשה מה שתמיד לדורות כמו שאמרו כימי השמים על הארץ... וכבר טעה גם כן זולתנו בשורש הזה ומנה בעבור שדחק הצורך ולא יבואו לראות כבלע את הקודש ומנה לא יעבור עוד בלווים ואלו גם כן לא היו נוהגות כי אם במדבר. ואעפ"י שאמרו רמז לגונב את הקסוה מניין? שנאמר 'ולא יבואו לראות כבלע את הקודש', יש די סיפוק באמרם רמז ופשטיה דקרא אינו כן ואינו גם כן מכלל מחויבי מיתה בידי שמים כמו שיתבאר בתוספתא ובסנהדרין" (שורש השלישי).
יוצא על פי הרמב"ם, כי המצוה נוהגת רק בדור המדבר ולא לדורות. לעומתם סוברים מספר ראשונים כי המצוה היא לדורות כך בגאונים: רס"ג ובה"ג, וכך בספר יראים וזו לשונו:
"ולא יבאו לראות כבלע וגו'. ויראת מאלוקיך ותן על פניך יראתו ותן כבוד לכלי קדושתו הזהיר על כלי קודש בנותנם לנרתקם בהנשאם דכתיב בפ' במדבר סיני ולא יבאו לראות כבלע את הקודש - פי' לא יבאו לראות בהנתנם בנרתקם שהם כנבלעים בו. ומן הדין היה לו להמנות בחייבי מיתה בידי שמים אע"פ שמצינו בסנהדרין פ' אלו הנשרפין (פא:) שהוא לפגיעת קנאים לכן לא מניתיו, דתניא הגונב את הקסוה קנאים פוגעים בו ואמרינן מאי קסוה אמר רב יהודה כלי שרת וכן הוא אומר את קשות הנסך והיכא רמיזא לא יבאו לראות כבלע את הקודש ומתו, פי' ימותו בפגיעת קנאים ולא במיתה בידי שמים ורב יהודאי גאון מנאו כמו כן במספר הלאוין" (סי' שנ"ב).
אף הרמב"ן בהשגותיו על ספר המצוות בשורש ג' חולק על דעת הרמב"ם ומבין כי הפסוק "ולא יבואו לראות" יש במשמעו ציווי לדורות באזהרה שלא לגנוב כלי שרת (כפי שראינו בגמרא בסנהדרין פא:).
לפי רבנו אליקים איסור זה נוהג גם בארץ עד בניין בית המקדש הקבוע בירושלים ואחת הראיות היא כמובן העובדה שהוכו אנשי בית שמש על כי ראו בארון ה'[4].
כמו כן, נדונה השאלה האם איסור הראיה הינו רק ביחס לארון או שהוא קיים גם בשאר כלי המקדש, ויש בעניין זה דעות שונות בחז"ל. יש המרחיבים את האיסור לכל הכלים ויש המצמצמים אותו דוקא לארון לא נאריך במסגרת זאת בראיות לדעות השונות.
למי מופנה האיסור?
האם יש הבדל באיסור בין כהנים ללויים? בעניין זה מצינו דעות שונות בין המפרשים:
בפשטות דברי הרמב"ן הכהנים הינם חלק מבני קהת ולכן הם גם כלולים באיסור הראיה. כך, המדרש אותו ראינו בשיעור שעבר אומר:
"בשעה שיהיו מפרקין את המשכן לא יהיו בני קהת מפרקין את הפרכת מפני הארן, אלא יהיו בני אהרן נכנסין והן מפרקין אותם מפני שהם כהנים... והיו מגביהין את הפרוכת בקונטיטין ופורקין את הקורקסין ואף על פי כן לא היו משפילין אותה בבת אחת כדי שלא יראו הארון, אלא משפילין קימעה קימעה עד שיורידוה וכסו את הארון... ושני כהנים גדולים נושאים אותה בקונטסין מפני הארון, ואחר כך נותנין עליו כסוי עור תחש, שלא יראה בארון כלום, הדא הוא דכתיב (כמדבר ד, ו): 'ונתנו עליו כסוי עור תחש וגו'"
(במדבר רבה ד', יג).
מאידך גיסא במקום אחר אומר המדרש:
"רוצה אתה ללמוד באיזה עניין מתים בני קהת? ...כשהיו באים לטעון את הארון, היו מפרקים את הפרכת מפניו והיו זנים עיניהם מן הארון. לפיכך היו מתכלים, שנאמר 'כי לא יראני האדם וחי' (שמות ל"ג, כ). והיאך עשה להם משה תקנה? אמר לו הא-לוהים, בשעה שהיו מפרקים את המשכן, לא יהיו בני קהת מפרקים את הפרוכת מפני הארון, אלא יהיו בני אהרן נכנסין ומפרקים אותה, מפני שהם כוהנים, ויכסו את הארון, וכן השולחן, וכן כל הכלים הנזכרים לו. ובזה היה להם תקנה שלא ימותו אם אינם מסתכלים בארון" (שם ה', ט).
על פי מדרש זה, קיימת הבחנה ברורה בין כהנים ללויים.
על סמך מה נעשית הבחנה זו? ידוע אמנם כי התפקידים הפנימיים ביותר הינם של הכהנים (כך בשמירה - הכהנים שומרים מבפנים והלויים מבחוץ, בעבודה - הכהנים נכנסים לעבוד בתוך המשכן והמקדש מה שאין כן הלויים), אך האם חלוקה זו מעידה כי הכהנים רשאים לראות מה שאין רשאים הלויים[5]?
הגמרא בסוף מסכת עירובין אומרת:
"תנו רבנן הכל נכנסין בהיכל לבנות לתקן ולהוציא את הטומאה ומצוה בכהנים אם אין שם כהנים נכנסין לוים אין שם לוים נכנסין ישראלים ואידי ואידי טהורין אין טמאין לא" (קה.).
הגמרא אומרת כי גם לצורך תיקון, בניה או הוצאת טומאה בהיכל יש סדר: תחילה כהנים, ואם לא לויים, ואם לא ישראליים. גם כאן אנו רואים בבירור את ההעדפה של הכהנים.
ייתכן כי ההבחנה בין כהנים ללויים קשורה גם בעניין הנגיעה בארון.
הגאון ר' זלמן סורצקין, הרב מלוצק, בספרו אזניים לתורה לפרשת במדבר שואל:
"איך מותרים אהרן ובניו לראות את הארון, והלא רק אחת בשנה רשאי אהרן ב'זאת' לבוא אל קה"ק ורק בענן הקטרת, כדי שלא יסתכל בשכינה, וגם עליו נאמר 'ולא ימות', הא אם יכנס שלא ב'זאת', הרי הוא במיתה, ואיך הוא ובניו, שהם כהנים פשוטים, רשאים לראות את הארון ולנגוע בו? וי"ל שהכהנים, המורידים את הפרכת ומכסים בה את הארון, הרי הם כאומנים, שרשאין ליכנס לקה"ק לבנות ולתקן, ומצוה בכהנים, אם רק אפשר (עירובין קה, רמב"ם פ"ז מה' בהב"ח הכ"ג). ואהרון ובניו בשעת פירוק המשכן, מהרסין ע"מ לבנות במקום אחר, ולפיכך מותרים הם, באין ברירה, להוריד את הפרכת ולכסות בה את הארון. אבל ללוים לא הותר, מכיון שאפשר בכהנים ומפני שצריך גם לנגוע בארון. וזה שדייק הכתוב לומר: 'ולא יבאו לראות' מכיון שאת העבודה הזאת אפשר לעשות ע"י כהנים, רק שיבואו הלוים 'לראות' וזה אסור בהחלט".
הוא מציע להקביל בין הכהנים לאומנין שהם העדיפים בכניסה לקדש הקדשים. ללויים לא הותר מפני שאפשר בכהנים ומפני שצריך גם לנגוע בארון ועל כן לפיו, בהחלט קיימת הבחנה ברורה בין כהנים ללויים.
בכל אופן המדרש בבראשית רבה (ה', ט) מגדיר היטב את השורש והיסוד של איסור הראיה של הארון והוא מצטט את הפסוק "כי לא יראני האדם וחי" (שמות לג, כ). פסוק זה נאמר כתשובת ה' לבקשת משה בעקבות המחילה על חטא העגל "הראני נא את כבודך".
[1] עסקנו בכך בשיעורינו על המקדש
[2] אם נחזור לעבודת יום הכיפורים: שם נאמר "כי בענן אראה על הכפורת", לכאורה איסור ההסתכלות הוא על הכפורת ושם ה' נראה, מתגלה. מאידך, התורה מתארת את הויעוד של ה' למשה מבין שני הכרובים. ניתן ליישב ולומר כי הארון כולל בתוכו את הכפורת והכרובים, וייתכן לומר כי הכתוב מתייחס לכפורת כאל הכלי המקודש ביותר מפני שבו ההתגלות האלוקית.
[3] המשנה בשקלים ו, א והגמא ביומא נד. לפני כן מדברת על כהן שהיה מתעסק בלשכת העצים וראה רצפה משונה מחברותיה, ובא והודיע את חברו ולא הספיק לגמור את הדבר עד שיצתה נשמתו וידעו בייחוד ששם ארון גנוז.
[4] כדאי להעיר על כך כי המשנה במידות פרק ד משנה ה' המובאת גם בפסחים כו האומרת "לולין היו פתוחין בעליית בית קדשי הקדשים שבהן משלשלין את האומנין בתיבות כדי שלא יזונו עיניהם מבית קדשי הקדשים, מדברת על לא לזון את העיניים מקדש הקדשים, הסוגיה מדברת שם על כך שאין בכך איסור מעילה (קול ומראה וריח אין בהם משום מעילה).
הגמרא ממשיכה ואומרת כי עשו מעלה יתירה בקדש הקדשים ואמנם אין בכך מעילה אך יש איסור בדבר.
לרוב הראשונים האיסור הוא מדרבנן (לרבנו דוד ייתכן וזה איסור תורה) והעניין הוא לזון את העיניים מקדש הקדשים אין כאן התייחסות כל שהיא לא לארון ולא לכפורת וזה כאמור מטעם אחר.
[5] הגאון בעל הכלי חמדה בפירושו לבמדבר מבין כי על הכהנים לא נאמרה אזהרה זו דלא יבואו לראות כבלע את הקודש.
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)