איסור רחיצה ביום הכיפורים

איסור רחיצה ביום הכיפורים

רחיצה היא אחת מחמשת הפעולות שנאסרו ביום הכיפורים. בשיעור זה נבחן כמה מפרטי האיסור על מנת להגדירו.

הגמרא במסכת יומא מנתחת את הפסוקים שמהם נלמדו חמשת האיסורים הנוהגים ביום הכיפורים. הגמרא (עד:) מציינת כי התורה אינה מזכירה שום איסור במפורש, אך היא מדברת מספר פעמים על כך שחובה על האדם לענות את עצמו ביום הכיפורים. לשון "עינוי" יכולה לגרום לנו לחשוב (וכך אכן חשבה הגמרא) כי קיימת חובה על האדם לשבת בשמש או לעמוד במשך כל יום הכיפורים. הגמרא דוחה אפשרות זו, והיא משתמשת בדרכים שונות (הבאת פסוקים מקבילים מהתנ"ך המזכירים את הפעולות הגורמות לעונג) כדי להוכיח שהעינוי שאליו מתכוונת התורה מוסב על חמשת הפעולות הבאות: אכילה ושתייה, רחיצה, סיכה, נעילת הסנדל (מנעלי עור) ותשמיש המיטה.

הגמרא מגיעה לכך שישנן חמש פעולות האסורות ביום הכיפורים מתוך זה שהתורה מזכירה את יום הכיפורים בלשון "יום העשירי" או "שבת שבתון" חמש פעמים. ואולם, ישנה חוסר בהירות לגבי טיבם ואופיים של האיסורים הללו, חוסר בהירות הנובע מהניסיון לתרגם את לשון "עינוי" הכתובה בתורה לחמישה איסורים מוגדרים. האם התורה אכן אוסרת חמש פעולות נפרדות- פעולת אכילה, פעולת רחיצה וכו'? ניתן לענות על שאלה זו בחיוב: התורה אסרה כאן חמש פעולות נפרדות באיסורים פורמליים, המקבילים לאיסורים אחרים שאותם אנו מכירים מתחומים אחרים בהלכה. למשל: כשם שהתורה אסרה אכילת בשר בחלב, שהוא איסור פורמלי על פעולת האכילה, כך אסרה התורה גם את האכילה ביום הכיפורים; כשם שיש איסור על פעילות מינית עם אישה המוגדרת כערווה, כך יש איסור על פעילות מינית ביום הכיפורים. אמנם, התורה אינה מפרט איסורים אלו כחמישה איסורים נפרדים, אלא מכלילה אותם בקבוצה אחת תחת הכותרת "עינוי". וזאת מתוך כוונה להדגיש כי עניינו של היום הוא מצב ההימנעות וההתרחקות מהנאה פיסית.

אך קיימת גם האפשרות שהעדר הפירוט של חמשת האיסורים בתורה- המתבטא בכך שכל האיסורים נכללים בלשון "עינוי"- מצביע על עניין מהותי. ניתן לומר כי האיסור המרכזי ביום הכיפורים אינו איסור על פעולה מסוימת, אלא הוא איסור כללי יותר- איסור הנאה, וכי עקרונית, באמת ניתן היה לאסור את כל סוגי ההנאה, אך הגמרא מתאמצת להגדיר סוגים מסוימים של הנאה האסורים ביום הכיפורים. אם כך, האיסור העומד בפנינו אינו איסור להתרחץ, אלא איסור להפיק הנאה מרחיצה. האיסור לאכול אינו איסור אכילה הדומה לאיסור אכילת בשר בחלב, אלא איסור ליהנות מאכילה. במקום לומר כי הפעולות האסורות הן שמהוות את מוקד האיסור, אנו אומרים כי ההנאה המופקת מהפעולות היא מוקד האיסור.

למרות ששאלה זו נוגעת לכל חמשת האיסורים, בשיעור זה נעסוק בהשלכות של השאלה הנ"ל על הגדרתו והיקפו של איסור רחיצה בלבד. אם ברצוננו לברר האם מה שנאסר הוא מעשה הרחיצה או שמא האיסור הוא דווקא על ההנאה המופקת מן הרחיצה, עלינו להתייחס לשני סוגים של מקרים: מקרים שבהם ישנה הנאת רחיצה ללא ביצוע של פעולת רחיצה, ומקרים שבהם ישנו מעשה רחיצה, אך אין הנאה המתלווה אליו. נתחיל בסוג הראשון של המקרים.

הגמרא (עח.) אומרת כי אסור לאדם לשבת על טיט לח ביום הכיפורים משום שהנאת הצינון המופקת מישיבה זו מקבילה להנאה המופקת מרחיצה. הגמרא מצטטת מחלוקת בין אביי לר' יהושע בן לוי בנוגע לטיט זה. לפי ר' יהושע בן לוי כל טיט לח אסור בישיבה, בעוד שלפי אביי רק טיט שהוא רטוב די להרטיב חפצים אחרים (טופח על מנת להטפיח) אסור בישיבה. לפי אביי, אם באמצעות הישיבה גוף האדם נרטב אזי יש פה איסור רחיצה- רק במצב כזה היושב ביצע מעשה רחיצה ועבר על האיסור. אם גוף האדם לא נרטב, אי אפשר להחשיבו כמי שהתרחץ. לפי דעת ר' יהושע בן לוי האיסור אינו על פעולת הרחיצה, אלא על ההנאה המופקת מההשפעה המצננת שיש למים, ולכן אסור לאדם לשבת על טיט קר ורטוב גם אם גופו אינו נרטב. בכל מקרה, מדובר כאן באיסור רחיצה ללא מעשה.

מקרה נוסף שבו אדם נהנה מצינון אך אינו מתרחץ בפועל מובא בבה"ג (מצוטט ברא"ש על מסכת תענית (ד', לח) ובתורת האדם לרמב"ן). בה"ג אוסר על האדם להתרחץ לפני שקיעת החמה בערב תשעה באב, משום שההנאה מן הרחיצה תורגש בתשעה באב, במהלך הצום. הרא"ש חולק על דעת בה"ג. כעת, יש לשאול מה הדין במקרה כזה בערב יום הכיפורים. כיוון שהאדם אינו מתרחץ ביום הכיפורים עצמו, אין הוא עובר על איסור רחיצה בצורתו הפורמלית. אך מכל מקום, האדם ממשיך ליהנות מהאפקט המצנן של המים. גם במקרה זה יש הנאת רחיצה, ללא מעשה רחיצה בזמן אסור. ה"מנחת חינוך" מחלק בעניין זה בין תשעה באב ליום הכיפורים: לדעתו, ביום הכיפורים חומרה זו, לאסור רחיצה אפילו קודם השקיעה, אינה קיימת. בתשעה באב נאסרה ההנאה המופקת מן הרחיצה, ואילו ביום הכיפורים יש גזירת הכתוב האוסרת רחיצה, ואין מקום ללמוד איסור גם על הנאה המופקת מפעולת הרחיצה. נראה כי המנחת חינוך מתייחס לשאלה שהעלינו לעיל; למרות שהמקור בפסוקים שממנו אנו לומדים את איסור רחיצה אינו מזכיר במפורש איסור על פעולת רחיצה, האיסור עדיין מוגדר כאיסור פורמלי על רחיצה, וממילא אין חלות איסור על רחיצה שאינה נעשית ביום הכיפורים.

סיכום:

עד כה בחנו שני מקרים שבהם לא הייתה פעולת רחיצה, אולם ההנאה המופקת מרחיצה הורגשה בכל זאת. אם איסור רחיצה חל גם על מקרים אלו, יש בכך כדי להוכיח כי האיסור אינו על פעולת הרחיצה אלא על התענוג המופק ממנה.

כעת נבחן את המקרים ההפוכים- מקרים שבהם יש פעולת רחיצה, אך אין תענוג המתלווה אל הפעולה. ישנם שני מקרים כאלו. הגמרא (עז:) אומרת כי מותר לרחוץ ידיים שהתלכלכו. במבט ראשון, ניתן להעלות אפשרות כי גם שאלה זו תלויה בטיב איסור רחיצה. אם איסור רחיצה הוא איסור על תענוג רחיצה, ברור כי יש מקום להתיר שטיפת ידיים, משום שההנאה אינה מטרתה העיקרית והבלבדית של השטיפה. אך אם האיסור הוא על עצם פעולת הרחיצה, יש מקום לאסור כל רחיצה, גם שטיפת ידיים. למעשה, רבנו חננאל אוסר שטיפת גוף מלוכלך, הוא מתיר רק שטיפת ידיים ורגליים מלוכלכות. למרות שבשטיפה מלכלוך אין מטרה מוצהרת של הנאה, כיוון שסוף סוף מתבצעת בשטיפה כזו פעולת רחיצה, נכללת גם רחיצה כזו באיסור.

אך בהתבוננות מעמיקה יותר, ייתכן שנוכל ליישב דין זה (אפילו במלוא חומרתו- שטיפת גוף שלם מלכלוך) גם עם ההבנה כי האיסור ברחיצה הוא איסור על פעולת רחיצה. גם אם נאמר כי האיסור מתייחס לפעולת הרחיצה, לא כל הפעולות שוות, וממילא אין הכרח לומר כי כל פעולות הרחיצה נאסרו. במקרה כזה, שבו יש לרחיצה מטרה מוגדרת- לנקות את הגוף- היא מוגדרת כפעולת שטיפה ולא כפעולת רחיצה. כל רחיצה המכוונת למטרות שונות מאשר עצם הרחיצה- מותרת. מה יהיה הדין במקרה שבו פעולת הרחיצה המתבצעת דומה לפעולה הנעשית לשם רחיצה ממש, אך היא נעשית לצורך מטרה אחרת?

העיטור פוסק כי מותר לאדם ליטול את ידיו בהשכמה ביום הכיפורים משום מצוות נטילת ידיים. באופן דומה, פוסק שיבולי הלקט (סימן שיט) שמותר לאדם לרחוץ את עצמו בבוקר (דווקא אחרי שעשה את צרכיו). היתר זה מתבסס על הגמרא במסכת יומא (פח), המתירה לאדם המחויב בטבילה ללכת למקווה ולטבול ביום הכיפורים. שוב, גם אם נאמר כי האיסור ברחיצה הוא איסור על עצם הפעולה, עדיין יש מקום רב לחלק בין נטילת ידיים של שחרית וטבילה במקווה לבין רחיצות אחרות, משום שפעולות אלו נעשות תחת החותם של מצוות ספציפיות. כשם שרחיצת גוף מלוכלך אינה נחשבת רחיצה, כך רחיצה לצורך מצווה מסוימת אינה נחשבת רחיצה. מה הדין של מי שעשה את צרכיו אך נזהר שלא לגעת באחד מן המקומות המכוסים שבגופו? במקרה זה, מטרת הרחיצה אינה הנאה (מטרת הרחיצה היא להגיע לרמה גבוה יותר של טהרה), אך אין שום מצווה המעורבת ברחיצה. ייתכן שכל מטרת הרחיצה היא להתכונן לתפילה או לברכות, אך אין שום מצווה ספציפית המעורבת בפעולה זו. אפשר שנפסוק כי ביום הכיפורים אין לטבול טבילה כזו, או ליטול ידיים למטרה כזו, אף על פי שפסיקה כזו תמנע מאתנו להגיע לרמת טהרה גבוהה יותר בתפילה. (למעשה, בכך שהעיטור ושיבולי הלקט מתירים נטילת ידיים רק בבוקר הם מקבלים במרומז כיוון זה). אם באמת נתיר נטילת ידיים שכזו (כפי שסבורים תוספות ישנים והר"ן במסכת יומא עז:), נוכל לומר כי איסור רחיצה הוא איסור הנאה. כל עוד ההנאה אינה המניע העיקרי לפעולת הרחיצה, פעולה זו לא תיאסר, אף על פי שקטגורית היא אינה מוגדרת כפעולת מצווה.

נקודות מתודיות:

1. בכל פעם שאנו מסתפקים האם הלכה מסוימת מוגדרת כ- א' או כ- ב', ננסה למצוא מקרים שבהם א' קיים ללא ב' ומקרים שבהם ב' קיים ללא א'. מקרים שבהם ישנה רחיצה ללא הנאה ומקרים שבהם יש הנאה ללא רחיצה רלוונטיים במיוחד לדיון שלנו.

2. יש לשים לב למקור שממנו נלמד דין מסוים על מנת לעמוד על מהותו. אם התורה אינה אוסרת פעולה כלשהי במפורש אלא מתייחסת לממד החוויה- האם יש בכך כדי ללמדנו על טבע האיסור? כאשר הגמרא מתרגמת את האיסור הכתוב בתורה לאיסור בפועל- האם האיסור הוא על פעולות מסוימות, או שמא הוא ממשיך לחול על חוויה מסוימת, שהוגבלה למספר פעולות?

3. יש לשים לב לצורה שבה מפרשים ראשונים את הגמרא. אולי נוכל לומר, כי בעובדה שרבנו חננאל מסביר כי היתר הגמרא לשטוף גוף מלוכלך חל רק על הידיים יש כדי להצביע על כך שהוא התקשה להתיר רחיצת כל הגוף ביום הכיפורים.

סיום:

1. ראה את דעת הר"ן, המתיר לשטוף ידיים אחרי הטלת מים. שים לב לראיותיו. האם אנו יכולים להעלות חילוק בהתבסס על הנקודות שנידונו בשיעור זה? ראה תוספות במסכת ביצה (יח:), המצטטים את דעת רבנו תם המחלק בין טבילת מצווה לטבילות אחרות.

2. כיצד שאלות אלו משפיעות על היקף האיסור? האם כל מיני הרחיצה נאסרו, או שמא רק רחיצת תפנוקים במים חמים נאסרה? ראה בגמרא במסכת תענית (יג.) (הדנה באבלות), ובגמרא במסכת פסחים (נד.) המתייחסת ליום הכיפורים.

יהי רצון שנזכה כולנו להכתיר את מלך מלכי המלכים ביום שבו אנו מייחלים לכך שתיכון מלכותו על הארץ. כתיבה וחתימה טובה.

יהי רצון שנזכה כולנו להרגיש את קדושת יום הכיפורים, ונזכה בכך לכפרה ומחילה.

הודעה ללומדים: בשבוע הבא לא יישלח שיעור בגמרא, ובמקומו יישלח שיעור במחשבת ישראל ליום הכיפורים.

בשבוע שלאחריו יישלח שיעור בגמרא לסוכות, ולאחריו נצא לחופשת בין הזמנים.