איסור תלמוד תורה כחלק מאבילות תשעה באב

  • הרב משה טרגין

איסור לימוד תורה כחלק מאבלות תשעה באב

הגמרא במסכת תענית (ל ע"א) משווה את דיני האבלות הנוהגים באדם שאחד מקרוביו נפטר לדיני האבלות הנוהגים בתשעה באב. ביום זה כולנו אבלים על גורל בית המקדש ועל ירושלים, ועל כן כולנו נוהגים כאבלים. אחד האיסורים הנוהגים ביום זה הוא האיסור ללמוד תורה. כשם שהאבל על מות קרוביו אסור בלימוד תורה, כך נוהג איסור זה גם בתשעה באב. באיסור זה נעסוק בשיעורנו הפעם.

כתמיד, נתחיל את הניתוח במציאת מקור האיסור. הגמרא בתענית שם מבססת את האיסור על הפסוק מספר תהילים (י"ט, ט) "פקודי ה' ישרים משמחי לב". מפסוק זה רואים כי לימוד תורה גורם הנאה ושמחה, ומכיוון שבתשעה באב, כמו באבלות רגילה, אנו אסורים בכל פעילות משמחת או מהנה, אסורים אנו ביום זה בלימוד תורה.

מנגד, הגמרא במסכת מועד קטן (טו ע"א) מביאה מקור אחר לאיסור. היא מצטטת קטע מספר יחזקאל שבו מתבקש הנביא לנהוג כאבל על מנת להמחיש לעם את חורבנו הקרב של בית המקדש. אחת ההנחיות שיחזקאל מקבל היא "האנק דום" - הישאר בשקט. מפסוק זה לומדת הגמרא כי על האבל לשתוק בתקופת אבלותו, ואף שאין הוא צריך לפסוק מדיבור לגמרי, מכל מקום עליו לפסוק לפחות מצורות משמעותיות של דיבור ותקשורת. מפסוק זה לומדת הגמרא את האיסור על אבל לברך אדם לשלום ואת האיסור ללמוד תורה.

נראה כי שני המקורות הללו מלמדים על שתי הבנות שונות של איסור לימוד תורה בתקופת אבלות. הפסוק בספר תהילים אוסר את ההנאה והעונג המופקים מלימוד התורה, בעוד שהפסוק בספר יחזקאל מתייחס לעצם מעשה הלימוד כאסור. מה ההבדל בין שתי הבנות אלו?

הגמרא בתענית מביאה את דעת תנא קמא, הסבור כי על אף שיש איסור ללמוד תורה בתשעה באב מותר ללמוד דברים שאינם מוכרים. הנחתו של תנא קמא היא כי לימוד קטע חדש דורש ניתוח מורכב ומאמץ שכלי, ועל כן קטע כזה לא יעניק סיפוק והנאה ללומד. מדבריו עולה כי הוא סבר שהאיסור מתמצה בהנאה המופקת מהלימוד, ועל כן לימוד המשולל הנאה זו מותר גם תוך כדי אבלות.

ר' יהודה חולק על דעה זו, ולדעתו גם לימוד שאינו מעניק הנאה וסיפוק אסור. האם ייתכן כי הוא מבסס את האיסור על הפסוק מספר יחזקאל, האוסר את הלימוד כחלק מהדיבור האסור על האבל ועל כן מרחיב בצורה משמעותית את היקפו של האיסור, או שמא אף הוא מודה כי האיסור נובע מן העונג המופק מהלימוד, אלא שלדעתו גם לימוד של חלקים לא-מוכרים של התורה מעניק הנאה וסיפוק? אפשר שנוכל להכריע בשאלה זו באמצעות מקרה שבו גם ר' יהודה מתיר לימוד תורה לאבל. לאחר שהגמרא מביאה את מחלוקת תנא קמא ור' יהודה באשר ללימוד חלקים לא-מוכרים של התורה, היא מציינת שמותר ללמוד בתשעה באב את ספר איוב, את הקינות (מגילת איכה) ואת פרקי החורבן שבספר ירמיהו. מסתבר שאפילו ר' יהודה מודה שמותר ללמוד את אלו, ואם כן אף הוא, ככל הנראה, ביסס את האיסור על הסיפוק וההנאה המופקים מן הלימוד. על כן התיר ר' יהודה לימוד שתחושות כאלו ודאי לא יתלוו אליו, והוא חלוק על תנא קמא רק בשאלה אם לימוד של קטעים לא-מוכרים מעניק הנאה.

ניתן למצוא דוגמה נוספת להיתר לימוד תורה במקום שאין הוא מהנה. הטור (אורח חיים סימן תקנ"ד) מביא את דעת הרמב"ן, המתיר לומר בתשעה באב את סדר הקרבנות ואת ברייתא דר' ישמעאל (שהם בוודאי חלק מן התורה וכלולים במצוות תלמוד תורה) מפני שהם נאמרים כחלק מן התפילה. גם דעה זו נוכל לבסס על ההבנה שלימוד תורה נאסר בגלל ההנאה שהוא גורם: ברגע שהלימוד הוא חלק מן התפילה אין הוא מעניק אותה מידה של סיפוק, ועל כן הוא מותר. לו היה לימוד תורה אסור מצד עצמו, ניתן היה לצפות לעמדה מחמירה יותר כלפי אמירת חלקים אלו בתפילה.

מעניין לציין שהרמ"ה מרחיב סברה זו ומחיל אותה על מקרה בעייתי במקצת. הוא פוסק (סימן תקנ"ד סעיף ד) שמותר "להעביר הסדרה" (ללמוד שניים מקרא ואחד תרגום) בתשעה באב. דעה זו שנויה במחלוקת אחרונים. אמנם התרנו לימוד תורה שהוא חלק מן התפילה, אולם כאן מדובר בלימוד תורה ממש. המניע למצווה זו, הנקראת "שניים מקרא", יכול אמנם להיות הרצון שכל אדם מישראל יכין את עצמו לקריאת התורה של אותו השבוע, אולם הלימוד עצמו הוא מכל מקום לימוד תורה קלסי (שלא כלימוד בתפילה). אפשר שהרמ"ה סבר כי כל לימוד תורה שנעשה כחלק ממסגרת מסוימת, מחייבת וקבועה, מותר בתשעה באב.

עם זאת, ניתן להציב גבולות גם בתחום שיטתו המקלה של הרמ"ה. הטור (יורה דעה סימן שפ"ד) מביא דעה כי אם הכוהן היחיד בבית הכנסת הוא אבל עליו לסרב לקבל את העלייה הראשונה בקריאת התורה (מפני שעלייה לתורה וקריאה עם בעל הקריאה נחשבות לימוד תורה). מדוע לא נשתמש בקולא של הרמ"ה, הסבור כי לימוד המשובץ במצווה אחרת כחלק ממנה אינו נחשב לימוד תורה ועל כן הוא מותר לאבל? על כורחנו נצטרך לחלק בין עלייה לתורה לבין השלמת הקריאה של פרשת השבוע עם הציבור ("שניים מקרא").

סיכום:

בחנו מקרים שבהם מותר ללמוד תורה משום שניתן לעקוף את גורם ההנאה מן הלימוד או לפחות לגרום לכך שהוא לא יבוא לידי ביטוי.

נוכל לבחון גם מקרים מן הסוג ההפוך - מקרים שבהם הלימוד גורם להנאה אך איננו כרוך בדיבור. השולחן ערוך (אורח חיים סימן תקנ"ד) מביא דעה האוסרת להרהר בדברי תורה בתשעה באב. המגן אברהם מסביר כי על אף שבדרך כלל איננו מחשיבים את מחשבות האדם כדיבור (אדם אינו יכול לצאת ידי חובת קריאת שמע בהרהור), במקרה זה, שבו אנו מעוניינים בתחושה שגורם הלימוד, יש מקום לאסור גם הרהור בדברי תורה. מסקנה דומה עולה אף מדברי החתם סופר (תשובות, אורח חיים סימן קנ"ו), המסביר כי המנהג שלא ללמוד תורה בערב תשעה באב מן המנחה ולמעלה נובע מהחשש שהנושא הנלמד יישמר טרי בזיכרון הלומד והוא יהרהר בו במהלך תשעה באב. מדבריו עולה כי גם הוא סבור שיש לאסור לימוד תורה אף כשהלימוד איננו נעשה בפה.

שאלה מעניינת אחרת הנידונה בט"ז (יורה דעה סימן שפ"ד סעיף א) נוגעת ליכולתו של האבל להשתתף בהגבהה ובגלילה. גם כאן אין דיבור בדברי תורה, אולם ייתכן שההנאה המופקת ממעשים אלו תוביל להחלת האיסור.

לאחר שהצגנו שני מודלים להסבר האיסור ללמוד תורה בתשעה באב ננסה לברר איזה מודל רלוונטי בנסיבות שונות. הט"ז מביא דעה שמותר לרב ללמד את תלמידיו לאחר שלושת ימי האבלות הראשונים. מה פשר דעה זו? אם מותר לרב ללמד את תלמידיו (בגלל תפקידו הציבורי) - יש להתיר זאת במשך כל תקופת האבלות, ואם לימוד זה אסור - יש לאסרו במשך כל פרק הזמן הזה!!

נוכל לחלק בין שתי רמות שונות של אבלות. ההלכה מכירה בשני מרכיבים באבלות: איסורים והתנהגות המשקפת את מצב האבלות. הימנעות מנעילת הסנדל, מרחיצה ומתשמיש המיטה הן כולן דוגמות למותרות פיזיים האסורים בגלל ההנאה שהן גורמות למבצעיהן. לעומת זאת, אי-הנחת תפילין, כפיית (=הפיכת) המיטה, האיסור לצאת מן הבית (אפילו על מנת להשתתף בלוויה)והאיסור לברך לשלום אדם אחר אינם מכוונים בהכרח למניעת הנאה. אפשר שאיסורים אלו מיועדים ליידע את החברה על מצבו האישי של האבל ולזהותו כאבל בצורה ברורה. ייתכן כי לאחר היום השלישי של האבלות (שהוא היום שבו מופחתת עצמת האבלות) בטלים נהלים רבים השייכים לקטגוריה השנייה או לפחות מופחתים. כך, למשל, רבים מן האוסרים הנחת תפילין או יציאה מן הבית במשך שלושת הימים הראשונים של האבלות מתירים פעולות אלה אחר כך. האיסורים וההימנעות מהנאה, לעומת זאת, נותרים בעינם עד תום האבלות.

אם נאמץ את החילוק הזה ונרחיב אותו מעט נוכל להגיע להסבר הבא באשר ללימוד תורה: לימוד תורה אסור במשך כל שבעת ימי האבלות כל עוד הוא מכוון להשגת הנאה או נתפס ככזה. אולם האיסור על לימוד תורה כחלק מ"היאנק דום" - כחלק מאיסור על "דיבור בעל משמעות" - קיים רק בשלושת הימים הראשונים של האבלות, משום שרק בימים אלו האבל חייב להכריז בפועל על מצבו ועל חובת השתיקה המוטלת עליו. לאחר שלושה ימים בא הממד הציבורי של האבל אל קצו, בעוד שהאיסור ליהנות נשאר על כנו. בשלושת הימים הראשונים של האבלות אסור כל סוג של לימוד תורה, אפילו לימוד שאינו גורם הנאה; בימים אלו מצווה האבל לשתוק על מנת להביע בציבור את אבלותו, ולכן אסור לו אפילו ללמד את תלמידיו. לאחר השלב הראשון אין הוא מצווה עוד על החצנת אבלותו, אך הוא אסור בלימוד שממנו הוא נהנה, וממילא הוא מותר בשלב זה בלימוד שאיננו מביא הנאה.

אם כנים דברינו עומדים אנו בפני איסור דו-שלבי. בשלב הראשון (שלושת הימים הראשונים) האבל חייב להחצין את מצבו באמצעות שתיקה ובאמצעות התנהגות פסיבית, ועל כן אסור לו ללמוד תורה; בשלב השני הלימוד האסור הוא רק לימוד המביא להנאה.

דרך נוספת להבחין בין שני המרכיבים של איסור לימוד תורה ולחלק ביניהם היא השוואה בין תשעה באב לבין אבלות אישית. עד כה הנחתי כי שתי אבלויות אלו דומות במהותן ועל כן שוות. עם זאת, הגמרא עצמה מציינת הבדל בין השתיים. הגמרא במסכת תענית מתירה ללמוד בתשעה באב איוב, קינות ופרקים מספר ירמיהו, בעוד שהגמרא במסכת מועד קטן (טו ע"א , כא ע"א), הדנה באבלות, אינה מזכירה היתר כזה. תוספות במועד קטן (כא ע"א ד"ה ואסור לקרות) מביאים כמה דעות באשר לשאלה אם היתר זה תקף גם באבלות אישית. נוכל להסביר את החילוק בין אבלות לבין תשעה באב באמצעות הסברה הקודמת. אבלות אישית דורשת שתי קטגוריות של התנהגות - איסורים (רחיצה, נעילת נעלי עור וכו') והחצנה של האבלות. אבלות תשעה באב, לעומת זאת, מחייבת רק איסורים, ואין בה הנהגת אבל פומבית (זאת בחלק מפני שכולם נמצאים באותה הסירה - הכול אבלים; מטרת ההנהגה הפומבית היא להבליט את האבל ביחס לשאר החברה, הבלטה שאינה נצרכת בתשעה באב ואינה ישימה בו) - אין זכר לכפיית המיטה בתשעה באב, על אף שהיא חלק מהלכות האבלות האישית. לימוד תורה בעת אבל אישי אסור, אם כן, משתי סיבות: בגלל העונג המופק מן הלימוד ובשל החיוב על האבל לידום. לכן אסור אבל כזה אף בלימוד חלקים עצובים מן התורה. בתשעה באב, לעומת זאת, אין גדר של "היאנק דום", והלימוד אסור רק בגלל ההנאה שהוא גורם, איסור שלימוד דברים עצובים אינו מפר אותו.

מעניין לציין כי ישנם הבדלים נוספים העולים בקנה אחד עם הסברה שהעלינו. על אף שקרבנות והשלמת פרשת השבוע מותרים בתשעה באב, הקלות אלו אינן חלות על אבל רגיל (ראה פתחי תשובה יורה דעה סימן שפ"ד סעיף ב). בדומה לכך, האיסור על כוהן לקבל עלייה ראשונה חל רק על אבל רגיל, ואינו מוזכר בתשעה באב. הבדלים אלו תומכים בהשערה שלימוד תורה אסור על אבל בגלל שתי סיבות (חיוב הדומייה והאיסור ליהנות), שרק אחת מהן - העונג המופק מן הלימוד - קיימת בתשעה באב. חילוק זה מסביר אפוא היטב את השוני בין מנהגי האבלות בתשעה באב לבין מנהגי האבלות הרגילים.

נקודות מתודיות:

1. לעתים קרובות מעידים מקורותיה של הלכה מסוימת על אופייה. אם הם נתונים, יכולים המקורות לתת מידע רב על ההלכה. לפעמים אנו נתקלים בכמה מקורות להלכה אחת העשויים לשקף מודלים שונים להבנתה. ויש שאין מדובר בשני מודלים שונים אלא בשני ממדים הקיימים בו-זמנית.

2. על מנת להוכיח אם הלכה מסוימת מבוססת על א או על ב עלינו למצוא מקרים שבהם א קיים ללא ב או מקרים שבהם ב קיים ללא א. על מנת להוכיח בבירור האם איסור אבל בלימוד תורה מבוסס על ההנאה המופקת מן הלימוד או על החיוב להיאנק דום ניסינו למצוא מקרים שבהם ההנאה קיימת ללא הדומייה או מקרים שבהם הדומייה קיימת ללא ההנאה.

לסיום:

בשיעור זה עסקנו במעמדם של קטעים למדניים המשובצים במסגרות שונות שאינן לימודיות (תפילה, שניים מקרא, קבלת עלייה). שאלה זו, שהיא בעלת השלכות נרחבות, קשורה גם בדרך שבה אנו מתייחסים לכל אחת מן המסגרות הללו. לדוגמה: כאשר חז"ל תיקנו אמירת קרבנות בתפילה, האם הם הפכו אותם לחלק מן התפילה ממש, או שמא מדובר בקטעים לימודיים שהושתלו במסגרת התפילה אך עדיין שומרים על אופיים הייחודי (עיין בשיעור הקודם בעניין חלוקת זמן לימוד תורה)? שאלה דומה עולה אף ביחס לדין שניים מקרא ואחד תרגום: מה מעמדה של הלכה זו? האם זוהי צורה של לימוד תורה החלה על כל אדם מישראל, או שמא הלכה זו חורגת מתחום מצוות תלמוד תורה?

עם זאת, חשוב גם להבין את מעמדו הספציפי של קטע לימוד המשולב במסגרת אחרת. למשל: כאשר כותבים פסוק על קלף יש לשרטט את הקלף (ליצור עליו שורות). האם פסוק המצוטט במכתב אישי דורש שרטוט אף הוא? כיצד נגדיר פסוק זה - כחלק מהתורה או כחלק מן המכתב?