איש הרוח ואיש המעשה

  • הרב יהודה עמיטל

איש הרוח ואיש המעשה* / הרב יהודה עמיטל

לפרשת ויקהל פקודי

הפסוק השני בפרשת 'פקודי' מציין שבצלאל "עָשָׂה אֵת כָּל אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה" (ל"ח, כ"ב), ומסביר רש"י על אתר:

"'אשר צוה משה' אין כתיב כאן, אלא 'כל אשר צוה ה' את משה' - אפילו דברים שלא אמר לו רבו הסכימה דעתו למה שנאמר למשה בסיני. כי משה צוה לבצלאל לעשות תחלה כלים ואחר כך משכן; אמר לו בצלאל: מנהג עולם לעשות תחלה בית ואחר כך משים כלים בתוכו? אמר לו [משה]: [אמנם] כך שמעתי מפי הקב"ה! אמר לו משה: בצל אל היית, כי בוודאי כך צוה לי הקב"ה. וכן עשה, המשכן תחלה ואחר כך עשה הכלים"

לדברי רש"י, הסדר שבו בנה בצלאל את המשכן שונה מהסדר שנאמר לו ע"י משה, אך למעשה זה היה הסדר שנאמר למשה בסיני. רש"י מתאר, שהסיבה שבגללה ידע בצלאל שמשה מתבלבל במה שנמסר לו בסיני היא כי "מנהג העולם לעשות תחילה בית ואח"כ כלים בתוכו".

אולם, אם עובדה זו כ"כ ברורה ופשוטה, מדוע התבלבל בכך משה? מדוע מבינים משה ובצלאל את סדר בניית המשכן באופן שונה? ניתן להסביר שמשה לא התבלבל 'סתם', אלא הויכוח בינו לבין בצלאל מבטא ויכוח מהותי, המביא לידי ביטוי את ההבדל בין משה לבצלאל.

ראייתו של משה היא ראייה של "איש רוח". לכן, הוא מארגן את חלקי המשכן השונים לפי דרגת חשיבותם האובייקטיבית, ומכיוון שהכלים הם בעלי חשיבות מרכזית לעבודת המשכן, ואילו המשכן והאוהל משמשים רק ככיסוי ל'פנים', משה סובר שיש לבנות קודם כל את הכלים. לעומתו, בצלאל מסתכל על הדברים מנקודת מבט של "איש מעשה" - נקודת מבטו של ארכיטקט. ארכיטקט אינו מסתכל על סדר החשיבות בבניין, אלא על הסדר ההגיוני של תכנית הבנייה. לכן, בצלאל מבין שלא ניתן לבנות כלים בלי להקדים את המקום שבו יונחו.

כ"איש רוח", מייצג משה את אלו שסדרי העדיפויות הרוחניים שלהם מסודרים ומוגדרים. משה מבין אילו פעולות הינן בעלות חשיבות מרכזית ואילו בעלות חשיבות משנית - הוא מתמקד במרכיבים שנראים לו חשובים יותר, ומתייחס בהתאם למרכיבים בעלי החשיבות הפחותה. בצלאל, לעומתו, "איש המעשה", מכיר את הפרטים הטכניים; הוא עושה את הדברים "לפי הספר", למרות שייתכן שקיום כזה חסר הבנה מעמיקה של חשיבות הפרטים שאליהם הוא מתייחס.

בימינו, ישנם אנשים רבים שהולכים בדרכו של בצלאל - הם יודעים בדיוק מה עליהם לעשות עד הפרט האחרון. לעומת זאת, אנשים ההולכים בדרכו של משה - אנשים בעלי יכולת להסתכל בפרספקטיבה הנכונה על מעשיהם, ולהבין איזה מביניהם חשוב יותר ואיזה פחות - קשה הרבה יותר למצוא.

בעיה זו רלוונטית במיוחד לאנשים שדתם מבוססת בעיקר על ספרים, ולא על חיים במחיצתם של יהודים שומרי מצוות. במקום שבו גדלתי בילדותי לא היו גדולי תורה, ולמרות זאת תמיד היה ברור לכל אילו פעולות הן בעלות חשיבות מרובה ואילו פעולות מצויות יותר בפריפריה; לאנשים היה סדר עדיפויות מוצק. לפעמים אנשים שלומדים שולחן ערוך או ספרי הלכה אחרים, לומדים הלכות כמו הלכות שבת או הלכות קריאת שמע, שהן הלכות חשובות מאוד, ובה בשעה הם גם לומדים באיזה סדר על האדם לנעול את נעליו בבוקר. מנהג זה הוא בעל חשיבות פחותה ביחס לעניינים הקודמים שהזכרנו, אך אדם יכול לקבל את הרושם שאלו הלכות בעלות אותה רמה של חשיבות (ויש אנשים שאכן חושבים כך...). אנשים חושבים, שכל מה שנכנס תחת השם "הלכה" הוא שווה ערך לשאר הדברים הכלולים בקטגוריה זו. הם אינם מבחינים בין דיני תורה לבין דיני דרבנן ומנהגים, והם אינם מסוגלים להבדיל בין ערכים יסודיים לבין ערכים שאינם כאלה. כתוצאה מתפיסה כזו, יכול אדם לייחס חשיבות גדולה למעשים שבעצם אינם כל כך חשובים, ולאבד את ההסתכלות הנכונה על עולם התורה. זהו פגם מסוכן מאוד.

לצד קביעת חשיבות יחסית של הלכות שונות, על האדם לנסות להכניס אלמנט רוחני להלכות החשובות יותר. עליו לבחור במצווה בעלת חשיבות יתרה, ולנהוג בה בדקדוק יתר. ייתכן שמהלך כזה יתבטא בהגדלת זמן לימוד פרטי המצווה, או בהידור בעשייתה - דברים שיעידו על הנאתו של האדם מקיום המצווה ועל אהבתו לה. לפעמים, יכול דבר זה להיעשות באמצעות השקעת מאמצים רבים במצווה על מנת לקיימה במצבים קשים.

כשהייתי כלוא במחנה עבודה בזמן השואה, נהגתי לשים בכיס בבוקר יום שישי את החולצה הנקייה ביותר שהייתה לי (למרות שהיא הייתה רחוקה מלהיות נקייה), וכשעה לפני שבת הייתי לובש אותה. למרות שלא היה זה הלבוש שהורגלתי ללבוש בשבת, היה חשוב לי מאוד ללבוש את החולצה ההיא. לפעולה זו הייתה מבחינתי משמעות רבה, משום שכל הרגשות שלי ביחס למצוות השבת מוקדו באותה פעולה - הפעולה היחידה שאותה יכולתי לבצע. מכיוון שהייתי מוכרח לעבוד בשבת, ביטאה החפלת החולצה את כל מה שיכולתי לעשות לכבוד שבת.

על האדם לשאוף להתעלות כזו גם כאשר יש ביכולתו לקיים את כל חלקי המצווה, ולא רק חלק אחד מהמצווה שבו הוא ממקד את כל התלהבותו. והיה והוא חש ביופייה של המצווה, עליו להשתמש בתחושה זו על מנת להפיח מן ההתלהבות הזו גם בחיי היום-יום שלו. נקווה, כי באמצעות קביעת סדר עדיפויות רוחני, ובאמצעות הפחת רוח בחלק מהמצוות הללו, נוכל ללכת בדרכו של משה - איש הרוח.

 
 

* השיחה נאמרה בפרשת 'פקודי' תשנ"ז ולא עברה את ביקורת הרב.