איש על מחנהו ואיש על דגלו

  • הרב נחמיה רענן
חסידות בפרשת השבוע
פרשת במדבר ושבועות
"איש על מחנהו ואיש על דגלו"[1]
א. הקדמה
וְחָנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ עַל מַחֲנֵהוּ וְאִישׁ עַל דִּגְלוֹ לְצִבְאֹתָם.
(במדבר, א', נב).
הפרשה פותחת במפקד בני ישראל (במדבר, א', א - נד), ובהמשך התורה מתארת את סדר חניית השבטים מסביב למשכן (במדבר, ב', א - לד).
סדר החנייה מבוסס על חלוקת השבטים לארבע מחנות. על פי המדרשים (עיינו מדרש לקח טוב, במדבר, פרשת במדבר, ב', ב; במדבר רבה, במדבר, ב', ז), לכל אחד מן המחנות היה דגל בעל צבע וצורה מיוחדים, המאפיינים את השבט שסביבו התאגד המחנה. האריכות בה הפסוקים מתארים את סדר הדגלים ואופן חנייתם מעידה על החשיבות הרבה שמייחסת התורה לנושא הדגלים, ואנו ננסה להבין את משמעות וחשיבות הדגלים בחסידות.
ב. הדגלים כמאזנים בין הייחוד לבין האיחוד
נפתח בתורה של האדמו"ר מסוכצ'וב, בעל ה"שם משמואל":
ענין הדגלים. נראה דכמו בגשמיות הדגל הוא לתועלת, שידעו המתפרדים לחזור ולמצוא את המרכז ולא יסתפחו למחנה האחר; כן הוא ברוחניות, שימשך לבו אחר שורש נשמתו, ובכלל זה שיעשה מה שעבורו בא לזה העולם לתקן. וכן הוא ענין דגלי המלאכים. מחנה מיכאל באהבה, מחנה גבריאל ביראה, והמלאכים שאינם בעלי בחירה מעצמם הם נמשכים כל אחד לכל מה ששייך לו, ואין לו ענין כלל במה ששייך לחברו, ועל כן אין ביניהם לא קנאה ולא תחרות. וכן יהיו ישראל לעתיד כשיהיו ברום המעלה כתיב (ישעיה, י"א, יג) "אפרים לא יקנא את יהודה"[2]...כי באשר יהיה כל אחד דבוק בשורש נשמתו, ימשך לבו רק למה ששייך אליו הן ברוחניות הן בגשמיות. וזהו מה שכתוב "וחנו בני ישראל איש על מחנהו ואיש על דגלו לצבאותם" (במדבר, א', נב), היינו שיהיה לכל אחד נייחא על מחנהו ועל דגלו.
("שם משמואל" פרשת במדבר, שנת תרע"ג).
מטרת הדגל היא לסמן את מיקומה הפיזי של הקבוצה, כך שחברי הקבוצה שיצאו מן המחנה ידעו להיכן לחזור. ה"שם משמואל" מפרש את הרעיון הרוחני של דגלי השבטים בצורה דומה: כל אחד מן הדגלים מבטא בצבעו ובצורתו את הגוון הרוחני המיוחד לשבטים שמאוגדים סביב הדגל. הדגל נועד להזכיר לבני השבט את המעלה הרוחנית ואת התפקיד הרוחני המיוחד להם, כך שכל אחד יפעל בהתאם לבחינתו הרוחנית המיוחדת, ולא יטעה להימשך אחרי עבודה של שבט אחר. ישנו יתרון נוסף במיקוד של כל שבט בעבודה המיוחדת לו, והוא מניעת איבה וקנאה בין השבטים - כל אחד מרוכז בבחינה המיוחדת לו למען הכלל, ואין מקום להשוואה ולתחרות. כך באמת יהיה המצב לעתיד לבוא כפי שנאמר בנבואת ישעיהו "אפרים לא יקנא את יהודה ויהודה לא יקנא את האפרים". בהתאם לכך מפרש ה"שם משמואל" את הפסוק בו פתחנו - "וחנו בני ישראל איש על מחנהו ואיש על דגלו לצבאותם": כל אחד מבני ישראל נמצא במקום שמתאים לו מבחינה רוחנית, על פי אופיו והעבודה המיוחדת לו. בנוסף לכך, המילה החותמת את הפסוק, "לצבאותם", מצביעה על כך שהעובדה שכל שבט ממוקד בעולמו המיוחד אינה גורמת לריחוק ולנתק, אלא כולם מאוגדים יחד כצבא אחד. את הכפילות הזאת - הייחוד של כל שבט והאיחוד של כל השבטים יחד - אנו מוצאים בהמשך הפסוקים:
אִישׁ עַל דִּגְלוֹ בְאֹתֹת לְבֵית אֲבֹתָם יַחֲנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִנֶּגֶד סָבִיב לְאֹהֶל מוֹעֵד יַחֲנוּ.
 (במדבר, ב', ב).
מצד אחד, "איש על דגלו" - כל שבט ושבט ממוקד בייחודו; ומצד שני "סביב לאהל מועד יחנו" - כולם מרוכזים מסביב למטרה המשותפת, שהיא השראת שכינה בישראל, אשר במוקדה עומד המשכן.
ג. הדגלים כמסמלים את עבודת ה' המיוחדת של כל שבט
פירוש דומה לפסוק אנו מוצאים בדברי בעל "מי השילוח":
"וידבר אל משה לאמור איש על דגלו באותות לבית אבותם יחנו" (במדבר, ב', ב) כו'. איתא במדרש, "מה תחזו בשולמית כמחולת המחנים" (שיר השירים, ז', א), ודרש המדרש כי זה הפסוק קאי על חניות הדגלים.[3] והענין בזה, בחניות הדגלים היו כל אחד ואחד עומד על מקומו הראוי לו בשורשו, והיה מכיר את מקומו. וכמו כן גם שמות הנשיאים מורים על יקרת הנמצא בכל אחד ואחד.
("מי השילוח", פרשת במדבר)
במדרש נאמר שבני ישראל משתבחים בפני האומות על סדר חניית השבטים, ו"מי השילוח" מסביר שהמעלה המיוחדת בסדר חניית השבטים בה ישראל משתבחים היא שכל שבט ושבט מכיר ויודע את מקומו וייחודו. הוא מוסיף שגם שמותיהם של כל אחד מהנשיאים מתאים למהות ולאופי המיוחד של השבט שאותו הוא הנהיג, ובהמשך התורה הוא מפרט את התוכן של כל שבט ושבט על פי שמו של נשיא השבט. לשם ההמחשה, נצטט את התייחסותו של "מי השילוח" לנשיא שבט יששכר:
"ליששכר נתנאל בן צוער" (במדבר, א', ח). "נתנאל", היינו שהשם יתברך נותן חכמה בלבו. "בן צוער", לפי שהוא קטן וצעיר בעיניו, ויודע בעצמו שאין לו מצדו שום כח, על ידי זה הוא כלי מוכן לקבל כל השפעות מהשם יתברך. וגם צעיר, מורה שהוא מכיר את מקומו ממי שהוא קטן. כי אף שהשם יתברך השפיע לו בינה, כי הוא היה הראשון בעצה להקריב קרבנות בחנוכת המשכן כדאיתא במדרש[4], והעצה הזאת היה מהשם יתברך שהשפיע לו. ולפיכך נקרא "נתנאל", שהשם יתברך נתן לו חכמה, ואף על פי כן היה מכיר את מקומו ממי שהוא יודע שהוא קטן וצעיר ממנו, "כי יהודה גבר באחיו" (דברי הימים א', ה, ב), לפיכך הקריב יהודה תחילה.
("מי השילוח", שם).
שמו של נשיא שבט יששכר הוא "נתנאל בן צוער", ולדעת "מי השילוח", השם "נתנאל" מלמד שה' נתן חכמה בלבו, והשם "צוער" מבטא את העובדה שהדבר לא גרם לו להתגאות, אלא הוא הכיר את מקומו ונשאר בתודעתו כצעיר. תכונות אלו מאפיינות, להבנת "מי השילוח", את שבט יששכר בכללו.
קודם לכן מפרש "מי השילוח" על פי רעיון זה את עניין המפקד שבו פותחת פרשתנו:
"שאו את ראש" וכו' "תפקדו אותם לצבאותם אתה ואהרן ואתכם יהיו איש אחד למטה" (במדבר, א', ב - ה). ענין נשיאות ראש היה כפי מה דאיתא בגמרא "אין דעתו של זה דומה לשל זה"[5]. כי השם יתברך חלק לכל אחד טובה וחיים בפני עצמו ואין אחד דומה לחבירו. על כן נאמר "שאו את ראש", היינו שתעמדו כל אחד על מקום השייך לו. ועל ידי זה יהיה במקומו מדוגל ומנושא. ועל כן נאמר "אתה ואהרן", כי אהרן הוא נגד חיילין דמשכנא[6], היינו עבודה; ומשה הוא נגד חיילין דאורייתא[7]. ובשני אלו, היינו תורה ועבודה, נכלל כל החיים של ישראל. "ואתכם יהיו איש איש למטה", לפי שהנשיא היה יודע לכל אחד איזה מקום שייך לו בהשבט, כי באם יחליף מקום אחד אין מצב השבט בשלימות. ד"מ[8] מי שנוטע פרדס בסדר נאה, ואם יחסיר או יחליף נטיעה אחת ניכר שאין הפרדס בשלימות. וישראל נקראים מטע ה' להתפאר (ישעיה, ס', כא).
("מי השילוח", שם).
המפקד מכונה בפסוקים 'נשיאת ראש', כמו שנאמר "שאו את ראש בני ישראל". "מי השילוח" מסביר שמשמעות נשיאת הראש היא העמדת כל אחד ואחד על המקום המיוחד לו בעבודת השם. בהתאם לכך, הפוקדים הם משה אהרן ונשיאי השבטים. משה רבנו הוא עמוד התורה ואהרן הכהן עמוד העבודה; והיות והתורה והעבודה הם שני מוקדים מרכזיים בעבודת השם, בכוחם של משה ואהרן להעמיד כל אחד על מקומו. אליהם הצטרף נשיא השבט, שיודע את מקומו של כל אחד ואחד בתוך ההקשר של השבט. מכוח שיתוף פעולה בין משה, אהרן והנשיא, אפשר היה לשאת את ראש כל אחד ואחד מבני ישראל במציאת תפקידו המיוחד בעבודת השם. "מי השילוח" ממשיל את המפקד לנטיעת פרדס - לא רק שצריך לדאוג לכך שלא יחסר אף עץ, אלא צריך לשים לב לכך שכל אחד מהעצים עומד על מקומו הראוי.
ד. חשיבות האחדות למתן תורה
נסיים בתורה של ה"שפת אמת", שחוזרת ומדגישה את חשיבות האחדות, בהקשר של מנוחת השבת וההכנה למתן תורה:
בשבת שלפני שבועות צריכין להכין לקבלת התורה, כי השבת ניתן קודם התורה שהיא הכנה לקבלת התורה. וכן כתיב "וישבות העם ביום השביעי"[9] ומשם נסעו להר סיני. ויש אומרים בשבת עצמו ויש אומרים ביום ראשון אחר השבת[10], אבל בכח השבת באו אל הר סיני. "'ויחן שם" (שמות, י"ט, ב) - כאיש אחד בלב אחד' (מכילתא, שם [מובא ברש"י]) זה מכח השבת, שנעשין בני ישראל אחדות אחד. והוא עצמו בחינת המדבר, שהתורה ניתנה בג' דברים, באש במים במדבר (במדבר רבה, במדבר, א', ז). ומדבר הוא הביטול, לבטל הכל להיות כמדבר, רק לשמוע דבר ה'. ויש בכל איש ישראל קצת מזה בכל שבת ששובת מכל המלאכות, לכן הוא הכנה אל התורה. וכן איתא בסדר המעלות[11] "ונתן לנו את השבת וקרבנו לפני הר סיני". וכעין שכתבו חז"ל שצריך לעבור השבת על הילד קודם שנכנס לברית מילה[12], כמו כן בכלל ניתן השבת קודם שנכנסנו בברית התורה בהר סיני.
("שפת אמת", במדבר, תרס"ד).
השבת ניתנה לישראל לפני התורה, ולדעת ה"שפת אמת" היא מהווה הכנה לקבלת התורה, ולכן מתן תורה היה מיד לאחר השבת, בשבת עצמה או ביום ראשון. העובדה שהשבת מהווה הכנה לקבלת התורה קשורה לעובדה שהשבת מביאה לאחדות, שהיא התנאי העיקרי לקבלת התורה. בימות החול כל יחיד ויחיד טרוד בעולמו המיוחד ובעבודתו הפרטית, ומנוחת השבת מרכזת את כולם מסביב לתכלית המשותפת ומביאה לאחדות. לכן בפיוט "דיינו" נאמר "אילו נתן לנו את השבת" לפני "אלו קרבנו לפני הר סיני". ה"שפת אמת" מוסיף על כך שבדומה לישראל שבאו לברית מכוח השבת, תינוק נימול לאחר שמונה ימים מלידתו כדי שתעבור עליו שבת.
חג מתן תורה חל השנה מיד לאחר השבת, ויהי רצון שמכוח השבת נזכה לקבל את התורה "כאיש אחד בלב אחד".
 
*
**********************************************************
*
* * * * * * * * * *
כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולנחמיה רענן, תשע"ב
נערך על ידי צוות בית המדרש הוירטואלי
*******************************************************
בית המדרש הווירטואלי (V.B.M) ע"ש ישראל קושיצקי שליד ישיבת הר עציון
The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash
האתר בעברית:          http://www.etzion.org.il/vbm
האתר באנגלית:            http://www.vbm-torah.org
 
משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5
* * * * * * * * * *
*
**********************************************************
*
 
 
 
 

[1]   במדבר, א', נב.
[2]   הפסוק המלא הוא "וסרה קנאת אפרים וצררי יהודה יכרתו אפרים לא יקנא את יהודה ויהודה לא יצר את אפרים".
[3]   הכוונה היא למדרש זה:
"איש על דגלו באותות". הדא הוא דכתיב (שיר השירים, ו', י) "מי זאת הנשקפה" וגו'. קדושים וגדולים היו ישראל בדגליהם, וכל האומות מסתכלין בהם ותמהין ואומרים: "מי זאת הנשקפה" וגו'. אומרים להם האומות "שובי שובי השולמית" (שם, ז', א) - 'הדבקו לנו בואו אצלנו, ואנו עושין אתכם שלטונים הגמונים דוכסין אפרכין אסטרטליטין'. "שובי שובי ונחזה בך" (שם) - ואין נחזה אלא שררה, שכן אמר יתרו למשה (שמות, י"ח, כא) "ואתה תחזה" וגו'. "שובי שובי ונחזה בך". וישראל אומר "מה תחזו בשולמית" (שם) - 'מה גדולה אתם נותנים לנו? שמא "כמחולת המחנים"? שמא יכולים אתם לעשות לנו כגדולה שעשה האלוקים במדבר? דגל מחנה יהודה דגל מחנה ראובן דגל מחנה דן דגל מחנה אפרים - יכולים אתם לעשות לנו כך?'
(במדבר רבה [וילנא], במדבר, ב, ד).
[4]   ספרי במדבר פרשת נשא פסקה נב'.
[5]   ברכות נח.
[6]   חיילות המשכן.
[7]   חיילות התורה.
[8]   דרך משל.
[9]   כנראה הכוונה היא לפסוק "וישבתו העם ביום השביעי", שמות, ט"ז, ל).     
[10]  שבת פז:
[11]            בהגדה של פסח.
[12]  ויקרא רבה פרשת אמור פרשה כז' אות י'.