אלה תולדות יעקב יוסף

  • הרב יהודה עמיטל

אלה תולדות יעקב יוסף * / הרב יהודה עמיטל

לפרשת וישב

על הפסוק הראשון בפרשה מעיר רש"י:

"אחר שכתב לך ישובי עשו ותולדותיו בדרך קצרה - שלא היו ספונים [הגונים] וחשובים לפרש היאך נתיישבו וסדר מלחמותיהם איך הורישו את החורים - פירש לך ישובי יעקב ותולדותיו בדרך ארוכה כל גלגולי סבתם, לפי שהם חשובים לפני המקום להאריך בהם; וכן אתה מוצא בעשרה דורות שמאדם ועד נח 'פלוני הוליד פלוני', וכשבא לנח האריך בו; וכן בעשרה דורות שמנח ועד אברהם קצר בהם, ומשהגיע אצל אברהם האריך בו. משל למרגלית שנפלה בין החול - אדם ממשמש בחול וכוברו בכברה עד שמוצא את המרגלית, ומשמצאה הוא משליך את הצרורות מידו ונוטל המרגלית"

אם כן, לאחר שבסוף הפרשה הקודמת סיפר הכתוב בקצרה על אלופי עשו ומלכיו, הוא מתחיל להאריך ולספר על תולדות יעקב וזרעו. לדברי רש"י, הסיבה לאריכות בתיאור קורותיו של עם ישראל נובעת מחשיבותם - "משל למרגלית שנפלה בין החול".

אולם, נדמה שהסיבה להבדל באריכות הסיפור נובעת גם מסיבה נוספת - בפשטות, אצל עם ישראל מתרחשים הרבה יותר דברים! מה שהולך בקלות אצל אומות העולם, הולך בצורה מסובכת מאד אצל עם ישראל. לכן, בעוד עשו מעמיד 8 מלכים, בינתיים עם ישראל מסתבך, יורד למצרים, עולה, חוטא בעגל ובמרגלים, הולך 40 שנה במדבר ועוד ועוד, עד שלבסוף, דורות רבים לאחר עשו, מעמיד מלכות.

סיבה זו, מחברת אותנו להמשך דברי רש"י:

"דבר אחר: 'וישב יעקב' - הפשתני הזה נכנסו גמליו טעונים פשתן, הפחמי תמה 'אנה יכנס כל הפשתן הזה'? היה פיקח אחד משיב לו - 'ניצוץ אחד יוצא ממפוח שלך ששורף את כולו!'. כך יעקב, ראה כל האלופים הכתובים למעלה, תמה ואמר 'מי יכול לכבוש את כולן?'; מה כתיב למטה: 'אלה תולדות יעקב יוסף' - דכתיב 'והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה ובית עשו לקש' - ניצוץ יוצא מיוסף שמכלה ושורף את כולם"

לענ"ד, המדרש לא מתאר כאן פחד פיזי של יעקב מפני עשו, שהרי בימי יעקב כלל לא היתה סכנה מעיין זו שאיימה על יעקב. הסכנה ממנה חושש יעקב היא סכנה תרבותית-רוחנית. כשעם ישראל רואה שאצל עשו הכל הולך בקלות ואילו אצלו הכל הולך קשה, קיים החשש שהוא יחשוב ש'משהו דפוק' בתרבות הישראלית. לכן, יעקב פוחד שבעקבות הצלחתו המוקדמת של עשו, ינסו גם ישראל לחקות את עשו ואת תרבותו.

ואמנם, בעיה זו מוכרת לנו ממדרשים רבים, והמדרש מעלה לה גם פתרון:

"מה כתיב למעלה מן הענין 'ואלה המלכים' וגו' וכתיב הכא 'וישב יעקב' - אמר ר' חוניא: משל לאחד שהיה מהלך בדרך וראה כת של כלבים, ונתיירא מהם וישב לו ביניהם; כך, כיון שראה אבינו יעקב עשו ואלופיו נתיירא מהם וישב לו ביניהם"

משל זה מציע דווקא לשבת בין הגויים כדי להלחם בסכנות אותן הם מעמידים בפנינו. דווקא עם בטחון עצמי ואמונה בצדקת הדרך, ניתן יהיה לנצח את תרבותם. לדברי המדרש, מתרבות קלוקלת אין צורך לפחד, ולכן ניתן להכיר אותה ולשבת בתוכה. נדמה, שזו היתה גם גישתו של הרש"ר הירש בתקופת ההשכלה, שקרא ליהודי העולם להכיר את התרבות המודרנית, לקחת ממנה את הדברים הטובים ולהיווכח שרובה אינה שווה מאומה.

לגישה זו היו הצלחות, אך גם כשלונות. לעיתים, יש צורך לדעת 'לתפוס מרחק' ולא להכיר תרבויות אחרות יתר על המידה. ואכן, נדמה שזה בדיוק מה שבא המשל אותו מצטט רש"י ללמד אותנו - משל הפחמי. לפעמים יש צורך להילחם בצורה נחרצת בתרבויות אחרות, ולא לנסות ללמוד ולהכיר אותן. לפעמים, דווקא ההתמודדות הנאותה היא להוציא 'גץ' אחד ולשרוף את כל קש התרבות החילונית!

המשל אותו מביא רש"י מדבר על שני 'גיצים', שאחד מהם יוצא מיעקב והשני מיוסף. נדמה, שיוסף ויעקב בעצם מהווים שני מודלים שונים, המקבילים לשתי הגישות אותן תיארנו.

יעקב ישב בארץ כנען, הרחק מהתרבות המצרית. לעומתו, יוסף חי במצרים כמשנה למלך. יוסף למד את התרבות המצרית ואת כל גינוני המלכות שם, ונותר יהודי. יוסף מבטא את הכרת התרבויות הזרות, ואילו יעקב מבטא את ההתרחקות מהן. מדובר בשתי גישות התמודדות שונות, ועלינו לדעת מתי להשתמש בכל אחת מהן.

 

* השיחה נאמרה בשנת תשנ"ה ולא עברה את ביקורת הרב.