אליהו ועובדיה – על היחס לכלל ישראל

  • הרב משה ליכטנשטיין

פרישת אליהו

בהפטרה מספר מלכים א' (פרק יח) אנו רואים את המתח שבין אליהו לעובדיה. אליהו בפרקים שלפני ההפטרה גוזר שלא ירד גשם, משום שעם ישראל עובד לעבודה זרה במקום את הקב"ה. הקב"ה לא מסכים לקבל מהלך זה משום שיש בכך סבל אנושי, ומעביר את אליהו תהליך חינוכי.

נזכור, שאליהו מתמודד מול אחאב, אשר בפרק הקודם מתואר כמלך רשע ביותר:

"וַיַּעַשׂ אַחְאָב בֶּן עָמְרִי הָרַע בְּעֵינֵי ה' מִכֹּל אֲשֶׁר לְפָנָיו: וַיְהִי הֲנָקֵל לֶכְתּוֹ בְּחַטֹּאות יָרָבְעָם בֶּן נְבָט וַיִּקַּח אִשָּׁה אֶת אִיזֶבֶל בַּת אֶתְבַּעַל מֶלֶךְ צִידֹנִים וַיֵּלֶךְ וַיַּעֲבֹד אֶת הַבַּעַל וַיִּשְׁתַּחוּ לוֹ:

"וַיָּקֶם מִזְבֵּחַ לַבָּעַל בֵּית הַבַּעַל אֲשֶׁר בָּנָה בְּשֹׁמְרוֹן: וַיַּעַשׂ אַחְאָב אֶת הָאֲשֵׁרָה וַיּוֹסֶף אַחְאָב לַעֲשׂוֹת לְהַכְעִיס אֶת ה' אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל מִכֹּל מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הָיוּ לְפָנָיו"        (ט"ז, ל-לד).

נזכור, שאחאב אינו רק מלך רשע מבחינה דתית, אלא גם מוסרית – מעשה כרם נבות. ולמרות זאת, הקב"ה דורש מאליהו לפגוש את אחאב – "לך הראה אל אחאב". ננסה לעמוד על תהליך ההתקרבות של אליהו לאחאב ולעם ישראל.

בפרק הקודם אליהו פורש מהעם, לאחר שכנראה הוא מתאכזב ממנו:

"וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ הַתִּשְׁבִּי מִתֹּשָׁבֵי גִלְעָד אֶל אַחְאָב חַי ה' אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר עָמַדְתִּי לְפָנָיו אִם יִהְיֶה הַשָּׁנִים הָאֵלֶּה טַל וּמָטָר כִּי אִם לְפִי דְבָרִי:

"וַיְהִי דְבַר ה' אֵלָיו לֵאמֹר: לֵךְ מִזֶּה וּפָנִיתָ לְּךָ קֵדְמָה וְנִסְתַּרְתָּ בְּנַחַל כְּרִית אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הַיַּרְדֵּן: וְהָיָה מֵהַנַּחַל תִּשְׁתֶּה וְאֶת הָעֹרְבִים צִוִּיתִי לְכַלְכֶּלְךָ שָׁם:

"וַיֵּלֶךְ וַיַּעַשׂ כִּדְבַר ה' וַיֵּלֶךְ וַיֵּשֶׁב בְּנַחַל כְּרִית אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הַיַּרְדֵּן: וְהָעֹרְבִים מְבִיאִים לוֹ לֶחֶם וּבָשָׂר בַּבֹּקֶר וְלֶחֶם וּבָשָׂר בָּעָרֶב וּמִן הַנַּחַל יִשְׁתֶּה: וַיְהִי מִקֵּץ יָמִים וַיִּיבַשׁ הַנָּחַל כִּי לֹא הָיָה גֶשֶׁם בָּאָרֶץ"  (י"ז, א-ח).

מצד אליהו, הפרישה לנחל היא מעין התבודדות, והעורבים שמגיעים הם נס המיועד כדי לזון אותו. דמותו של אליהו מתוארת כך גם בגמרא בסנהדרין:

"קפדן, הוה רגיל למיתי גביה, איכסיה מיניה תלתא יומי ולא אתא. כי אתא אמר ליה: אמאי לא אתא מר? - אמר ליה: קפדן קרית לי! - אמר ליה: הא דקמן, דקא קפיד מר" (קיג:).

 

על החמלה

אך ייתכן שהפסוקים משלחים כך ביקורת כלפי התנהגותו של אליהו. בניהול תקין של העולם, האדם לוקח אחריות על בעלי החיים (כפי שאכן עושים אחאב ועובדיה בהמשך), ומצב שבו בעלי החיים דואגים לאדם, אינו אידיאלי. מעבר לכך, ברור כי הדרך שבה ניזון אליהו אינה יכולה להיות דרך הוראה לרבים, ומכאן ואילך הקב"ה מנסה להכניסו בחזרה אל העולם.

בשלב ראשון, הקב"ה מעורר בחזרה את החמלה של אליהו, וזאת על ידי הפגשתו עם המצב הקשה. אליהו נשלח לצרפת, כדי לעורר את תחושות החמלה שלו:

"וַיְהִי דְבַר ה' אֵלָיו לֵאמֹר: קוּם לֵךְ צָרְפַתָה אֲשֶׁר לְצִידוֹן וְיָשַׁבְתָּ שָׁם הִנֵּה צִוִּיתִי שָׁם אִשָּׁה אַלְמָנָה לְכַלְכְּלֶךָ: וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ צָרְפַתָה וַיָּבֹא אֶל פֶּתַח הָעִיר וְהִנֵּה שָׁם אִשָּׁה אַלְמָנָה מְקֹשֶׁשֶׁת עֵצִים וַיִּקְרָא אֵלֶיהָ וַיֹּאמַר קְחִי נָא לִי מְעַט מַיִם בַּכְּלִי וְאֶשְׁתֶּה: וַתֵּלֶךְ לָקַחַת וַיִּקְרָא אֵלֶיהָ וַיֹּאמַר לִקְחִי נָא לִי פַּת לֶחֶם בְּיָדֵךְ: וַתֹּאמֶר חַי ה' אֱ-לֹהֶיךָ אִם יֶשׁ לִי מָעוֹג כִּי אִם מְלֹא כַף קֶמַח בַּכַּד וּמְעַט שֶׁמֶן בַצַּפָּחַת וְהִנְנִי מְקֹשֶׁשֶׁת שְׁנַיִם עֵצִים וּבָאתִי וַעֲשִׂיתִיהוּ לִי וְלִבְנִי וַאֲכַלְנֻהוּ וָמָתְנוּ:

"וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ אֵלִיָּהוּ אַל תִּירְאִי בֹּאִי עֲשִׂי כִדְבָרֵךְ אַךְ עֲשִׂי לִי מִשָּׁם עֻגָה קְטַנָּה בָרִאשֹׁנָה וְהוֹצֵאת לִי וְלָךְ וְלִבְנֵךְ תַּעֲשִׂי בָּאַחֲרֹנָה: כִּי כֹה אָמַר ה' אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל כַּד הַקֶּמַח לֹא תִכְלָה וְצַפַּחַת הַשֶּׁמֶן לֹא תֶחְסָר עַד יוֹם תתן תֵּת ה' גֶּשֶׁם עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה: וַתֵּלֶךְ וַתַּעֲשֶׂה כִּדְבַר אֵלִיָּהוּ וַתֹּאכַל הוא הִיא והיא וָהוּא וּבֵיתָהּ יָמִים: כַּד הַקֶּמַח לֹא כָלָתָה וְצַפַּחַת הַשֶּׁמֶן לֹא חָסֵר כִּדְבַר ה' אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּיַד אֵלִיָּהוּ"     (י"ז, ח-יז).

ובהמשך, הקב"ה מעמיד את אליהו בניסיון נוסף:

"וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה חָלָה בֶּן הָאִשָּׁה בַּעֲלַת הַבָּיִת וַיְהִי חָלְיוֹ חָזָק מְאֹד עַד אֲשֶׁר לֹא נוֹתְרָה בּוֹ נְשָׁמָה: וַתֹּאמֶר אֶל אֵלִיָּהוּ מַה לִּי וָלָךְ אִישׁ הָאֱ-לֹהִים בָּאתָ אֵלַי לְהַזְכִּיר אֶת עֲוֹנִי וּלְהָמִית אֶת בְּנִי:

וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ תְּנִי לִי אֶת בְּנֵךְ וַיִּקָּחֵהוּ מֵחֵיקָהּ וַיַּעֲלֵהוּ אֶל הָעֲלִיָּה אֲשֶׁר הוּא יֹשֵׁב שָׁם וַיַּשְׁכִּבֵהוּ עַל מִטָּתוֹ: וַיִּקְרָא אֶל ה' וַיֹּאמַר ה' אֱ-לֹהָי הֲגַם עַל הָאַלְמָנָה אֲשֶׁר אֲנִי מִתְגּוֹרֵר עִמָּהּ הֲרֵעוֹתָ לְהָמִית אֶת בְּנָהּ: וַיִּתְמֹדֵד עַל הַיֶּלֶד שָׁלֹשׁ פְּעָמִים וַיִּקְרָא אֶל ה' וַיֹּאמַר ה' אֱ-לֹהָי תָּשָׁב נָא נֶפֶשׁ הַיֶּלֶד הַזֶּה עַל קִרְבּוֹ:

וַיִּשְׁמַע ה' בְּקוֹל אֵלִיָּהוּ וַתָּשָׁב נֶפֶשׁ הַיֶּלֶד עַל קִרְבּוֹ וַיֶּחִי: וַיִּקַּח אֵלִיָּהוּ אֶת הַיֶּלֶד וַיֹּרִדֵהוּ מִן הָעֲלִיָּה הַבַּיְתָה וַיִּתְּנֵהוּ לְאִמּוֹ וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ רְאִי חַי בְּנֵךְ: וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֶל אֵלִיָּהוּ עַתָּה זֶה יָדַעְתִּי כִּי אִישׁ אֱ-לֹהִים אָתָּה וּדְבַר ה' בְּפִיךָ אֱמֶת"  (י"ז, יז-כד).

מה תפקידו של קטע זה? הגמרא בסנהדרין ממשיכה:

"'ויהי מקץ ימים וייבש הנחל כי לא היה גשם בארץ', כיון דחזא דאיכא צערא בעלמא כתיב 'ויהי דבר ה' אליו לאמר קום לך צרפתה', וכתיב 'ויהי אחר הדברים האלה חלה בן האשה בעלת הבית'.

"בעא רחמי למיתן ליה אקלידא דתחיית המתים, אמרי ליה: שלש מפתחות לא נמסרו לשליח: של חיה, ושל גשמים, ושל תחיית המתים. יאמרו: שתים ביד תלמיד ואחת ביד הרב! אייתי הא ושקיל האי, דכתיב 'לך הראה אל אחאב [ואתנה] מטר'".

הקב"ה נוטל בחזרה את מפתח הגשמים, וכעת שולח את אליהו למפגש עם אחאב:

"וַיְהִי יָמִים רַבִּים וּדְבַר ה' הָיָה אֶל אֵלִיָּהוּ בַּשָּׁנָה הַשְּׁלִישִׁית לֵאמֹר לֵךְ הֵרָאֵה אֶל אַחְאָב וְאֶתְּנָה מָטָר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה: וַיֵּלֶךְ אֵלִיָּהוּ לְהֵרָאוֹת אֶל אַחְאָב וְהָרָעָב חָזָק בְּשֹׁמְרוֹן: וַיִּקְרָא אַחְאָב אֶל עֹבַדְיָהוּ אֲשֶׁר עַל הַבָּיִת וְעֹבַדְיָהוּ הָיָה יָרֵא אֶת ה' מְאֹד: וַיְהִי בְּהַכְרִית אִיזֶבֶל אֵת נְבִיאֵי ה' וַיִּקַּח עֹבַדְיָהוּ מֵאָה נְבִאִים וַיַּחְבִּיאֵם חֲמִשִּׁים אִישׁ בַּמְּעָרָה וְכִלְכְּלָם לֶחֶם וָמָיִם"   (י"ח, א-ה).

 

המפגש עם אחאב

מול אליהו, שבורח מהמציאות האנושית, אנו פוגשים את עובדיה. עובדיה מוגדר "ירא את ה' מאוד". הגמרא בסנהדרין אומרת:

"אמר רבי אבא: גדול שנאמר בעובדיהו יותר ממה שנאמר באברהם, דאילו באברהם לא כתיב 'מאד' ובעובדיהו כתיב 'מאד'"    (לט:).

עובדיה היא יותר ירא א-להים מאברהם שנאמר עליו "מאוד" ואילו לגבי אברהם נאמר רק "ירא א-להים".

מדוע? אברהם עבד את הקב"ה, אבל מסביב לא היה לכך התנגדות. לעומתו, עובדיה היה בממשלת אחאב, "שר על הבית" בממשלה שעובדת עבודה זרה. מדוע אם כן עובדיה הצטרף ולא התבדל כאליהו? למרות העקרונות שלו, עובדיה הבין שאם יתעקש על כך, הדבר רק יביא לפילוג והוא לא יוכל להציל שום דבר.

כאשר עובדיה נשאר, הוא מצליח להציל את מאה הנביאים. אליהו לא הסכים להיכנס ולכן הלך לנחל כרית, והקב"ה מסמל לו לאט את הדרך חזרה. בהתחלה הוא לוקח אותו לאישה הצרפתית, בשביל להראות לו שלמרות שהממשלה אולי נגד, עדיין האנשים הפשוטים לא חושבים עליו רע כל כך, על אף שבגינו הוא רעבים. בהמשך הוא אומר לו ללכת לאחאב, להיפגש אתו ולדון אתו.

כך גם היה לגבי אהרן. הגמרא בסנהדרין אומרת:

"ופליגא דרבי תנחום בר חנילאי. דאמר רבי תנחום בר חנילאי: לא נאמר מקרא זה אלא כנגד מעשה העגל, שנאמר 'וירא אהרן ויבן מזבח לפניו', מה ראה? אמר רבי בנימין בר יפת אמר רבי אלעזר: ראה חור שזבוח לפניו, אמר: אי לא שמענא להו - השתא עבדו לי כדעבדו בחור, ומיקיים בי 'אם יהרג במקדש ה' כהן ונביא', ולא הויא להו תקנתא לעולם"   (ז.).

הגמרא אומרת שאהרן ראה את הריגת חור, לאחר שהלה התנגד לבניית העגל, ולכן הבין שהתנגדות לבניית העגל לא תועיל. רש"י ותוס' נחלקו מהו אותו "מקרא זה" שנאמר ביחס לאהרן. ברש"י נאמר:

"מקרא זה - ובוצע ברך.

"אלא כנגד מעשה העגל - שעשה אהרן פשרה בינו לבין עצמו, והורה היתר לעצמו לעשות להם את העגל.

"ויבן מזבח - הבין מהזבוח לפניו שהרגו את חור על שלא עשה להם".

לפי רש"י קיימת ביקורת משמעותית מאוד ביחס לאהרן – "בצע ברך נאץ ה'"! אמנם, תוס' לעומת זאת, כותב:

"כנגד מעשה העגל - אקרא דתורת אמת קאי כדכתיב בסיפיה ורבים השיב מעון שיהא להם תקנה כדמסיק".

המחלוקת שבין רש"י לתוס' משקפת את ההתלבטות שבין אליהו לאחאב. אהרן בוחר בפשרה, להצטרף לעם כדי לא ליהרג, במחיר של תמיכה בעשיית העגל. האם הוא בגד בעקרונותיו, ונטען לגביו "בוצע ברך נאץ ה'", או שהוא עשה את המעשה הנכון והציל את מה שניתן, ונאמר לגביו "ורבים השיב מעוון".

 

אליהו ועובדיה

אליהו אכן נכנס אל העם ומתחבר אליו, אבל הדבר אינו מספק אותו, ולאחר מעמד הר הכרמל אליהו אומר:

"וַיֹּאמֶר קַנֹּא קִנֵּאתִי לַה' אֱ-לֹהֵי צְבָאוֹת כִּי עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מִזְבְּחֹתֶיךָ הָרָסוּ וְאֶת נְבִיאֶיךָ הָרְגוּ בֶחָרֶב וָאִוָּתֵר אֲנִי לְבַדִּי וַיְבַקְשׁוּ אֶת נַפְשִׁי לְקַחְתָּהּ"  (י"ט, יד-טו).

גם לאחר מעמד הר הכרמל, עדיין אליהו אינו חושב שיש באמירה "ה' הוא הא-להים" תוכן משמעותי, כיוון שהוא חש "ואיוותר אני לבדי".

אך הקב"ה רומז לאליהו שעליו להיות מעורב עם העם. גם אם אדם מחליט להיות באופוזיציה הלאומית, לכל הפחות יש לו זיקה נפשית. גם בתוך המשפחה יכול להיות כעס, אבל אסור שתהיה מרירות שתגרום להיעדר קשר נפשי.

אנשים רבים אומרים במסגרת התא המשפחתי כל מיני דברים אינטואיטיביים ללא חשיבה, ובדיעבד מעדיפים שלא היו נאמרים. כך גם לגבי התייחסויות פוליטיות שונות – פעמים רבות אנו מתחרטים על דברים שנאמרו.

 

 

בפני האדם עומדת השאלה עד כמה הוא יכול להשפיע. אפשר להיות אדם עם עקרונות ולהישאר בחוץ ולא להשפיע, ואפשר לוותר על עקרונות מסוימים, אבל להצליח להציל משהו, וכל אדם יכול לבחור היכן הוא בוחר להיות. ייתכן שאליהו הציל את היהדות המופשטת, את ה"איידישקייט", אבל עובדיה הציל את היהודים והותיר בני הנביאים לפליטה.