הרשמה בעיצומה

אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני

  • הרב יהודה עמיטל

למבחר שיעורים על בין המצרים וט' באב

 

"אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני" / הרב יהודה עמיטל

שיחה לפרשת דברים*

בספר "מורה הנבוכים" (ח"ג, מ"ה) עומד הרמב"ם על כך שהמקרא אינו מפרש את מקומם המדוייק של ירושלים והמקדש, אלא מתנסח בביטויים דוגמת "המקום אשר יבחר ה'". לדעת הרמב"ם, אברהם ייחד את המקום שעקד בו את בנו להיות מקום המקדש העתידי, "ואין ספק אצלי גם כן שהמקום אשר ייחדו אברהם בנבואה היה ידוע אצל משה רבינו ואצל רבים, שאברהם ציווה אותם שיהיה זה בית עבודה". אם כך, נזקק הרמב"ם להשיב לשאלה העולה מאליה: אם אכן הכיר משה את מיקומו המדוייק של המקדש, מדוע לא ציין זאת בתורה?

הרמב"ם מציע שלוש תשובות לשאלה זו, ושתיים מתוכן מתייחסות לאומות העולם. לטענתו, לו היתה התורה מפרסמת את מקומו של ההר שבחר ה' לשבתו, היו הגויים נלחמים על אותו הר כדי למנוע מישראל להחזיקו, וכן היתה מתעוררת סכנה שהם יחריבו את ההר כדי למנוע מאיתנו להקים בו את המקדש. ביסוד תפיסתו, הרמב"ם מתייחס לכל המלחמות כמלחמות על בסיס דתי. הוא מסביר שמטרת הכנענים והפלישתים במלחמותיהם לא היתה הגנה על ארצם, אלא הגנה על אמונתם. היהדות הכריזה מלחמה על עבודת האלילים, ובניגוד לעובדי הכוכבים, שאמונתם סבבה סביב לפסלים ולדמויות שאין בהם רוח, הציבה היהדות במרכז קודש הקדשים את לוחות הברית, שבהן נאמר "לא תעשה לך פסל וכל תמונה". לו היו הכנענים יודעים את מיקומו המדוייק של המקדש - היתה סכנה שהם יבקשו להרוס את אותו מקום, או לכל הפחות לשמור עליו בשליטתם, ולכן ערפלה התורה את מיקומו המדוייק של "המקום אשר יבחר ה'".

לכאורה, תפיסת המלחמות של הרמב"ם מתייחסת לימי התנ"ך בלבד. בימינו - כך מקובל לחשוב - מתנהלות המלחמות בין האומות על רקע טריטוריאלי או על רקע אתני, ולא על רקע דתי. אמנם, למרבה הפלא, הרמב"ם מקבע לדורות בספרו ההלכתי - ה"יד החזקה" - את תפיסת המלחמה שהצגנו, כאשר הוא מעודד את צבא ישראל לפני יציאתו למלחמה:

"ומאחר שיכנס אדם בקשרי מלחמה, ישען על מקוה ישראל ומושיעו בעת צרה, וידע כי על יחוד השם הוא עושה מלחמה". (הל' מלכים ומלחמות ז', טו)

למרות שמלחמות ימינו נראות כאילו הן מתנהלות על טריטוריה או שלטון, הרמב"ם מסביר שכל המלחמות שנלחמים הגויים כנגד עם ישראל מכוונות, לאמיתו של דבר, כנגד הקב"ה, כנגד אמונת היהדות, ובפרט - כנגד ירושלים, עיר הקודש והמקדש. אם נשיל ממאבקנו בערבים את הקליפות החיצוניות - הטריטוריה, אופי המדינה הפלשתינאית ובעיית הפליטים - תיוותר ליבת הסכסוך כבעיה ללא פתרון: ירושלים והר הבית.

עוד בשנת 61' סיפר לי טדי קולק, שנשיא מצרים דאז - נאצר - אמר פעם, שלעולם לא ייכון שלום בין ישראל לבין העולם הערבי בשל הבעיה הלא פתירה של ירושלים. אפילו נאצר לא העלה בדעתו שיהיו יהודים שיסכימו למסור את הבעלות על הר הבית לאיסלאם. פעמים רבות חזרתי ואמרתי, שכל מטרתה של מלחמת יום הכיפורים היתה, לאמיתו של דבר, השליטה בירושלים, ולא הנושאים שהוצגו ברבים כמטרתה. במלחמה ההיא ניצחנו, אולם כיום יש בינינו כאלו המוכנים למסור את הר הבית לפלשתינאים, מתוך אמונה שצעד כזה יוביל לשלום. לדעתי, ויתור כזה אינו עולה בקנה אחד עם תפיסת היהדות. כשם שחייו של אדם פרטי אינם הערך העליון, וישנם איסורים שעליהם אנו מצווים גם להיהרג ולא לעבור - כך גם בחיי הכלל, ישנם ערכים שהחברה והמדינה מחוייבות להסתכן למענם, ובפרט - בחיינו כאומה ישנם תחומים שהם "קווים אדומים", בבחינת "יֵהרג ואל יעבור". חברה המעמידה במרכז תרבותה את "קדושת החיים", וערכיה אינם כוללים ערך עליון של "חיים של קדושה" - עתידה להידרדר לשחיתות ולהשחתה מוסרית. גם השלום - על אף חשיבותו - אינו הערך העליון הבלעדי, וישנם דברים שעליהם איננו מוכנים לוותר אפילו למענו.

כשראש הממשלה חזר מועידת קמפ-דיוויד - ברכתי על שאיפתו להגיע לשלום מחד, ועל הכרזתו שלעולם לא יחתום על מסמך המוסר לערבים את ריבונותינו בהר הבית מאידך. דומני שכיום, כמו אז, כל הדיונים על הסכם השלום כלל אינם אקטואליים. להערכתי, במצב העניינים הנוכחי לא ייֵחתם הסכם שלום, שכן הפלשתינאים לעולם לא יסכימו להתחייב לקץ הסכסוך בינינו לבינם. אף על פי כן - ההכרזה העקרונית שאנו לא מוכנים לוותר על הר הבית היא חשובה ביותר, וכל ראש ממשלה - בהווה או בעתיד - חייב להישבע אמונים לריבונותינו על ההר.

יש להדגיש שהערכת חשיבות ריבונותינו על הר הבית אינה שאלה הלכתית או דתית. הרמב"ם פוסק שקדושה ראשונה קדשה לשעתה ולעתיד לבוא, כיוון "שקדושת המקדש וירושלים מפני השכינה, ושכינה אינה בטֵלה". ירושלים ומקום המקדש ייוותרו בקדושתם בכל הזמנים ובכל התנאים, בין אם יהיו תחת ריבונות ישראלית או תחת ריבונות אחרת. אנו חייבים לשמור על ריבונותינו בהר הבית מנימוקים לאומיים, ולא מנימוקים הלכתיים או דתיים: ראשית, המוסלמים טענו לאורך כל הדרך שבית המקדש לא שכן מעולם בראש ההר, ואם ניתן להם אותו - הם עלולים לראות זאת כהודאה לטענותיהם. מעבר לחשש זה, מסירת הר הבית לערבים משמעותה למעשה התנתקות מהזהות היהודית ההיסטורית. מאז שחר קיומה, העלתה היהדות על נס את ירושלים ואת ההר שבמרכזה: משם נברא העולם, שם עקד אברהם את בנו, שם בנה שלמה את הבית ששכן בו ה' ולשם פנו יהודים, בכל הדורות ובכל התפוצות, בתפילה "ולירושלים עירך ברחמים תשוב". מסירת ההר, וההתנתקות מהיהדות ההיסטורית הכרוכה עם צעד זה, עלולה להיות הרת גורל לאחת המצוקות הקיומיות של עם ישראל בימינו - התרחקותם של חלקים גדולים מהעם מיהדותם. רק זהותנו הלאומית ההיסטורית, המבוססת על הכמיהה בת אלפי השנים לירושלים ועל השאיפה לבניינה ולהקמת בית המקדש בתוכה, יכולה לאחד את העם כולו ולהוות בריח תיכון המאגד ביחד את כל חלקי האומה. חלק מהרבנים החרדים אינם מייחסים חשיבות רבה לאחדותנו עם הציבור החילוני, וממילא גם אינם מחשיבים את הזהות היהודית ההיסטורית ואף מסכימים למסירת הר הבית. אנו, לעומתם, חשים אחריות כלפי העם כולו, ומבינים עד כמה חיונית השמירה ההדוקה על הערכים המאפיינים ומעצבים את הזהות היהודית המשותפת. ר' צדוק הכהן מלובלין, בספרו "צדקת הצדיק", כותב שישנם כאלו מבני עמנו שהדבר היחיד המאפיין אותם כיהודים הוא הגדרתם העצמית:

"עיקר היהדות - בקריאת שם ישראל, כמו שנאמר 'זה יאמר לה' אני [וזה יקרא בשם יעקב וזה יכתֹב ידו לה'] ובשם ישראל יכֻנה" - שלא יהיה לו, רק מעלה זו שמכונה בשם ישראל - די... ועל זה נאמר "חבור אפרים עצבים - הנח לו", שהם בחיבור אומה אחת, ולא נתפרדו להתחבר עם הגוים להיות בכללם". (צדקת-הצדיק נ"ד, מכתב-יד)

הגדרתו העצמית של אדם כיהודי פירושה בראש ובראשונה הרגשת שייכותו ליהדות ההיסטורית. אם נוותר, חס וחלילה, על ריבונותינו בהר הבית לערבים - ננתק במו ידינו את החוט הדק המאחד את כל חלקי העם, ונגדע את הגורם היחיד המקשר את כל הציבור שאינו שומר תורה ומצוות ליהדות.

כמו כל מלחמות ישראל, גם המאבק הניטש בימים אלו על ירושלים - משמעותו הנסתרת היא מלחמה על ייחוד השם. מי שמבקש להכריחנו למסור את הר הבית, מבקש לנתקנו מההיסטוריה היהודית, לגדוע את זהותנו הלאומית, וליצור בעם ישראל קרע שאינו ניתן לאיחוי. עלינו לעמוד בכל תוקף על שמירת הריבונות היהודית על ההר הקדוש, ולהתפלל בימים קשים אלו שתתקיים בנו, במהרה בימינו, אותה תפילה שאנו מתפללים זה אלפיים שנה ופנינו אל מקומו של היכל ה': "ולירושלים עירך ברחמים תשוב, ותשכון בתוכה כאשר דיברת, ובנה אותה בקרוב בימינו בניין עולם, וכסא דוד עבדך מהרה לתוכה תכין", אכי"ר.

 

 


* סיכום שיחה שהעביר הרב בעשרה בטבת, עש"ק פרשת ויגש תשס"א. השיחה סוכמה ע"י יצחק ברט ועברה את ביקורת הרב. השיחה פורסמה בדף קשר מס' 792.