יש לך כנפי רוח - מצוות כיסוי הדם

 

         א. טעמיה של המצווה[1]

מצוות כיסוי הדם נזכרה בפרשת אחרי מות

(ויקרא יז, יג - יד) :

(יג) וְאִישׁ אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם אֲשֶׁר יָצוּד צֵיד חַיָּה אוֹ עוֹף אֲשֶׁר יֵאָכֵל וְשָׁפַךְ אֶת דָּמוֹ וְכִסָּהוּ בֶּעָפָר.

(יד) כִּי נֶפֶשׁ כָּל בָּשָׂר דָּמוֹ בְנַפְשׁוֹ הוּא וָאֹמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל דַּם כָּל בָּשָׂר לֹא תֹאכֵלוּ כִּי נֶפֶשׁ כָּל בָּשָׂר דָּמוֹ הִוא כָּל אֹכְלָיו יִכָּרֵת:

מתוך עיון בפסוקים דומה כי מצוות כיסוי הדם קשורה לאיסור אכילתו: שתיהן באות להרחיק את האדם מן ה'נפש' הנמצאת בתוך הבשר החי. ייתכן ומסיבה זו, הרמב"ם מנה במניין המצוות שלו את מצוות זו עם זו (ספר המצוות לרמב"ם מפתח לפי סדר התורה פרשת אחרי מות):

לא לאכול דם, כיסוי הדם לאו; עשה[2].

מתוך דברי הרמב"ם עולה כי מצוות כיסוי הדם היא העשה של איסור אכילת דם. נראה כי ההסבר לקשר הזה בין המצוות מצוי בדבריו אודות טעמי כיסוי הדם בספר מורה נבוכים (מורה נבוכים חלק ג, פרק מו):

וצוה יתעלה אחר זה שכל חיה ועוף שמותר לאכלם, כשישחט יכסה דמו בעפר, עד שלא יתקבצו עליו לאכול סביביו, ונשלמה הכונה להפר האחוה בין מי שאחזם שד באמת, ובין שדיהם. ודע שזמן זאת האמונה היה קרוב לימי משה רבינו, והיו בני אדם נמשכים אחריה מאד וניסתים בה, תמצא זה כתוב בשירת האזינו, 'יזבחו לשדים לא אלוה' (דברים לב, יז).

דברים אלה של הרמב"ם תולים את איסור אכילת הדם יחד עם המגמה הכללית של התורה במצוותיה להרחיק את ישראל מן העבודות הזרות אשר היו בימות משה. פולחן השערים, אשר היה פופולארי באותם הימים, כלל בתוכו אכילת דם השעיר הנשחט. כנגד זאת, ציווה הכתוב לשפוך את דם הקורבנות לארץ כדי להרחיק את המקריב מן האפשרות לפולחן אלילי באכילת דם הקורבן.

במילים אחרות: מתוך שיטת הרמב"ם דומה ש'העשה' במצוות כיסוי הדם הוא מניעתי – ומטרתו היא שהאדם לא יפלח לשעירים.

ברם, מדברי החינוך (מצווה קפז) משמע כי 'העשה' של מצוות כיסוי הדם אינו רק מניעתי. החינוך מסביר כי מטרתו הבסיסית היא לתת כבוד לנפש הבהמה, ואגב זאת להתרחק מן האכזריות שיש באכילת הבשר אל מול הדם שנשפך :

משרשי המצוה, לפי שהנפש תלויה בדם, כמו שאמרנו באיסור דם, ולכן ראוי לנו לכסות הנפש ולהסתירו מעין רואיו טרם נאכל הבשר, כי גם בזה נקנה קצת אכזריות בנפשנו, לאכול הבשר והנפש נשפך לפנינו.

באחרונים, מצאנו גישה המשלבת בין הנמקות השונות. נראה את דברי הרש"ר הירש (ויקרא יז, יג ד"ה 'וכסהו עפר')

כי בבוא אדם לאכול בעלי חיים מתחום זה - יש להוסיף הלכה לאיסור דם, הבא להבדיל בין אדם לבהמה.

עומק ההבדל שבין אדם לבהמה מתבאר מתוך השוואת בראשית ב, ז (עיין פירושנו שם) עם א, כד: בבעלי החיים - לא רק הגוף, אלא גם הנפש נוצרה מן העפר; ואילו באדם - רק הגוף הוא עפר מן האדמה; ואילו נפש החיה שבו לא לוקחה מן העפר, אלא היא נשמת אלוהים הנפוחה באפיו. והנה עתה גוף אותם בעלי חיים נעשה חלק מגוף האדם; והן שניהם קרובים מצד העפר; ועתה דוחים את הדם שהוא הנפש ומרחיקים אותו מעל סף נפש האדם; מערבים אותו בעפר, שממנה לוקחה נפש הבהמה - בניגוד לנפש האדם. הדם שהוא נפש הבהמה לא יעלה ולא יבוא אל האדם; אלא משנשתחרר מגוף בעלי החיים, הוא יכול לקבל תפקיד רק בתחום עולם הצומח; מקומו בעפר המגדל צמחים. ומכאן ההלכה הכפולה: כל הכלול במושג "עפר" וכל המגדל צמחים - כשר לכיסוי הדם.

לדברי הרש"ר הירש על האדם להתרחק מן הנפש הבהמה הנחותה ברמתה. לצד הרחקה זו, עליו להביא את נשמתה של הבהמה למקום הראוי לה - לעפר המייצג את עולם הצומח, בנקודה זאת נרחיב את דברינו לקמן.

        ב. אופן הכיסוי

כיסוי הדם צריך להיעשות בעפר או בחומר הדומה לעפר שדרשו חז"ל. כך פסק הרמב"ם (פרק יד מהלכות שחיטה):

במה מכסין? בסיד ובגפסית בזבל דק ובחול דק שאין היוצר צריך לכותשו ובשחיקת אבנים וחרשים ובנעורת של פשתן דקה ובנסורת חרשים דקה ובלבינה וחרסית ומגופה שכתשה שכל אלו מין עפר הן, אבל אם כפה עליו כלי או כסהו באבנים אין זה כיסוי שנאמר בעפר.

ניתן לומר כי הדרישה הבסיסית לעפר, מבוססת על הפסוקים בספר בראשית (פרק ג, יט)

עַד שׁוּבְךָ אֶל הָאֲדָמָה כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ כִּי עָפָר אַתָּה וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב.

 ברם, למרות הדמיון הזה, בין גורלו של לחיוב לכסות את דם הבהמה, כאשר חז"ל עסקו בשאלה האם יש מקור לחיוב קבורה מן התורה, הן לא דרשו את הדברים מפסוק זה[3], אלא מתוך הפסוקים בספר דברים העוסקים בהרוגי בית דין (דברים כא, כא -כג):

לֹא תָלִין נִבְלָתוֹ עַל הָעֵץ כִּי קָבוֹר תִּקְבְּרֶנּוּ בַּיּוֹם הַהוּא כִּי קִלְלַת אֱלֹהִים תָּלוּי וְלֹא תְטַמֵּא אֶת  אַדְמָתְךָ אֲשֶׁר יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה.

הגמרא בסנהדרין (מו ע"ב) מביאה שתי מסורות אודות לימוד זה:

אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: מנין למלין את מתו שעובר עליו בלא תעשה - תלמוד לומר כי קבור תקברנו - מכאן למלין את מתו שעובר בלא תעשה.

איכא דאמרי, אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: רמז לקבורה מן התורה מניין - תלמוד לומר כי קבור תקברנו מכאן רמז לקבורה מן התורה.

ההבדל בין הלימודים ברור: על פי המקור הראשון היעדר קבורת המת מוגדרת כעברה על לא תעשה של 'לא תלין', ואילו על פי המקור השני קיימת חובת 'עשה' של קבורה שהיא נלמדה 'ברמז' מן הכתוב.

האם שתי מקורות שלפנינו סותרים זה את זה ? אולי ניתן להציע כי על פי שני המקורות המלין את מתו עובר על לא תעשה של 'לא תלין', אלא שנחלקו המקורות האם ישנה חובה פוזיטיבית 'לקבורה'. במילים אחרות אולי יש להבחין בין המונח 'הלנה' למונח 'קבורה'.

בדרך אותה הצענו הלך הר"ן בחידושיו לסוגיה. הר"ן מבחין בין 'קבורה' שהיא קבורה בקרקע לפעולת 'הלנה' שהיא הרחקת המת מעיני הרבים והסתרתו[4].

רמז לקבורה מן התורה. כלומר קבורת קרקע שאם לא כן היה במשמע שלא יהא מצוה אלא שיהא מעבירין מכנגד פני הרואין דומיא דעץ שאמרה תורה 'לא תלין נבלתו על העץ'. וזה מבואר כמו שאמרו בסמוך אימא דעבוד ליה ארגז.

בעקבות הר"ן, ניתן נחזור לחילוק אותו הצענו לעיל ולקבוע שכל המחלוקת בין שתי המקורות היא האם קיימת חובה של קבורה בקרקע, אולם כולם מסקימים שקיימת חובה להסתיר את המת מעין כל ולתתו בארגז.

הרמב"ם בהלכותיו (סנהרדין פרק טו) סבר אחרת. לדבריו, 'הלנה' מוגדרת כאיסור לא תעשה, ואילו הקבורה מוגדרת כחובת עשה[5]:

ומצות עשה לקבור את כל הרוגי בית דין ביום ההריגה שנאמר 'כי קבור תקברנו ביום ההוא' (דברים כא, כג), ולא הרוגי בית דין בלבד אלא כל המלין את מתו עובר עליו בלא תעשה הלינו לכבודו להביא לו ארון ותכריכין אינו עובר עליו.

אמנם, כפי שניתן לראות בדברי הרמב"ם, עדיין לא מצאנו חובה כי 'הקבורה' – המחויבת בעשה, צריכה להיות באדמה בדווקא.

מי שסבר כי הלכה למעשה יש חובה לקיים קבורה דווקא בקרקע הוא הטור בסימן שסב, אשר גרס את הגמרא בסנהדרין באופן הבא:

'אמר רבי יוחנן: מניין לקבורה מן התורה' פירוש: שצריך לקוברו בקרקע ולא יתננו בארון ויניחנו, כך תלמוד לומר: 'כי קבור תקברנו'.

לפיכך הנותן מתו בארון ולא קברו בקרקע עובר, משום שמלין המת אלא צריך לקוברו בקרקע ואם עשה לו ארון וקברו בקרקע אינו עובר עליו ומכל מקום יפה לקוברו בארץ, דקבורת ארץ ממש מצוה אפילו בחוצה לארץ ובכל מקום ומקום לפי מנהגו.

דברי הטור נפסקו הלכה למעשה בשו"ע (סימן שסב).

לסיכום: מן התורה קיימת מצווה לקבור את המת. האמוראים התלבטו האם קבורה זו צריכה להיעשות באדמה דווקא או שעניינה של הקבורה היא הרחקת המת מן ההמון וגם קבורת ארון מספיקה. הלכה למעשה ראינו שקבורת ארון אפשרית אלא שהיא צריכה להיעשות בקרקע. קרי: חכמים הבינו שיש עניין לחבר בין גופת המת לאדמה באופן כלשהו.

מקור הדברים הוא בתלמוד הירושלמי בנזיר פרק ז הסובר שמי שלא קבר את מתו בקבר בעומק של ג טפחים לא קיים עשה של קבורה. אמנם, רמז לדבר על פי הר"ן כתוב בפסוק מספר בראשית בו פתחנו: 'כי עפר אתה  ואל עפר תשוב'. 

         ג. מן בין אדם לחייה

עתה, לאחר שהעמקנו במצוות הקבורה של אדם, נוכל להשוות בין מצוות כיסוי הדם למצוות קבורה. בשתי המצוות אנו רואים כי נדרש מן האדם לתת כבוד לגוף החי לאחר יציאת נשמה. בחייה הכבוד הוא לדם הנפש ואילו באדם - לכל החומר האנושי. ברם, כפי שראינו ישנו הבדל אחד מהותי ועקרוני. בעולם החי ישנה חובה מן התורה שאין לגבה מחלוקת של השבת הנפש לאדמה, ואילו בגוף האנושי הדבר כאמור נתון למחלוקת אמוראים וראשונים, וכל כך למה? כאן  המקום לעיין בדברי קהלת (ג, יט-כב):

 (יט) כִּי מִקְרֶה בְנֵי הָאָדָם וּמִקְרֶה הַבְּהֵמָה וּמִקְרֶה אֶחָד לָהֶם כְּמוֹת זֶה כֵּן מוֹת זֶה וְרוּחַ אֶחָד לַכֹּל וּמוֹתַר הָאָדָם מִן הַבְּהֵמָה אָיִן כִּי הַכֹּל הָבֶל.

(כ) הַכֹּל הוֹלֵךְ אֶל מָקוֹם אֶחָד הַכֹּל הָיָה מִן הֶעָפָר וְהַכֹּל שָׁב אֶל הֶעָפָר.

(כא) מִי יוֹדֵעַ רוּחַ בְּנֵי הָאָדָם הָעֹלָה הִיא לְמָעְלָה וְרוּחַ הַבְּהֵמָה הַיֹּרֶדֶת הִיא לְמַטָּה לָאָרֶץ.

לאדם ובהמה יש סוף וקץ דומה. את שניהם נושאת הרוח, וביום המיתה מתנתקת הרוח מן הגוף, אלא שרוח הבהמה יורדת למטה ואילו רוח האדם עולה למעלה. זאת הסיבה אשר בגללה שונה מצוות כיסוי הדם ממצוות הקבורה, ובעטיה האחרונה אינה כוללת בתוכה חובה עקרונית של חיבור האדם לאדמה אלא רק רואה בדבר מעין סיומת ראויה ומכובדת יותר לאדם הנפרד מגופו שישיב את הגוף למקורו.

     ד. סיומו של ספר קדושה

"וכשמכסה לא יכסה ברגלו אלא בידו או בסכין או בכלי כדי שלא ינהוג בו מנהג בזיון ויהיו מצות בזויות עליו, שאין הכבוד לעצמן של מצות אלא למי שצוה בהן ברוך הוא והצילנו מלמשש בחשך וערך אותנו נר ליישר המעקשים ואור להורות נתיבות היושר, וכן הוא אומר נר לרגלי דבריך ואור לנתיבתי. נגמר ספר חמישי והוא ספר קדושה ומנין פרקיו שלשה וחמשים: הלכות איסורי ביאה שנים ועשרים פרקים, הלכות מאכלות אסורות שבעה עשר פרקים, הלכות שחיטה ארבעה עשר פרקים. ובכאן נשלם החלק השני, ה' במעגלי צדק ינחני.

הרמב"ם משתמש בהבהרת אופן קיום מצוות כיסוי הדם  כמשל להבהרת האופן בו על האדם לקיים מצוות -  השאלה העומדת לפתח האדם היא האם תחושת המחויבות למצווה היא רק עול וכל מגמתו היא לסיים את החובה האלוקית. או שמא הוא רואה במצווה דרך ותכלית ויעוד האמור לעצב את מעשיו ואישיותו. דומה שספר קדושה, אשר יותר מכל ספרי הרמב"ם העוסק בענייני פרישות מדגים את נקודה זו -  על האדם לבחון עד כמה הוא רואה את המצוות הכתובות בו (ובכלל) כעץ חיים המשנה מקצה אל הקצה חייו של האדם המאמין. עד כמה דווקא הן נותנות לרוחו של האדם לעלות למעלה – היא זו שעושה לו כנפי רוח.

  

  

************************************ **************************** כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון תשע"ה עורך: נועם לב ***************************** בית המדרש הווירטואלי מיסודו של The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash האתר בעברית: http://vbm.etzion.org.il האתר באנגלית: http://www.vbm-torah.org משרדי בית המדרש הווירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5 דוא"ל: [email protected]

****************************************************