אם פונדקאית [1] - רצוי או מצוי?

  • רבני ותלמידי הישיבה

הרב צבי יניר

כידוע נחלקו הפוסקים בעניין אם פונדקאית מי נחשבת האם מבחינה הלכתית, האם בעלת הביצית - דהיינו "האם הביולוגית" - או בעלת הרחם - זו שנשאה את העובר בקרבה.[2]  הנפקא מינות ברורות:

 1. מי יהיו איסורי ערווה על הוולד - קרוביה של איזו אם?

2. אם הפונדקאית היא גויה, האם הוולד צריך גיור?

3. כשאחת מהאמהות היא לווייה, האם יש חיוב בפדיון הבן?

 בעיה הלכתית נוספת היא ממזרות. אם בעלת הרחם היא האם ההלכתית והיא גם אשת איש, או שהיא איסור ערווה על האב בעל הזרע, יש לחוש לממזרות. (חשש זה נובע ממחלוקת האחרונים[3] האם ממזרות תלויה דווקא בביאת איסור, או שמא כל ערבוב זרע של איסורי עריות, אפילו בלא ביאה, גורם לממזרות).

 עקב כל הבעיות הנ"ל התנגדה הרבנות הראשית לנתינת לגיטימציה חוקית לפונדקאות. רק לאחר שנתברר לה שמשרד הבריאות מתכנן למסד את העניין בעקבות פסיקת בג"ץ לא נותרה לרבנות בררה, וכדי לסגור את הפרצות מונתה ועדת רבנים, שעזרה לוועדה של משרד הבריאות לנסח את החוק באופן שלא יאפשר ממזרות.

 מרוב הבעיות ההלכתיות שנושא זה מעורר, נראה ששכחו לדון בעניין העקרוני, והוא האם יצירת תינוק באמצעות שתי אמהות היא דבר שמתאים לרוח התורה או שהוא דבר פסול, והשאירו את הדבר בידי הפסיכולוגים בלבד.

 כידוע "מעשה אבות סימן לבנים", וכפי שמקובלנו מרש"י הראשון על התורה לכל סיפורי ספר בראשית יש מטרה ברורה - ללמדנו אורחות ישרות ודרכי התמודדות עם טענות ובעיות שיעברו על עם ישראל במהלך ההיסטוריה, ולעניות דעתי התורה מראה לנו מקום גם בסוגיה זו של אם פונדקאית. בפרשת לך-לך שרה מיואשת מעקרותה ואומרת לאברהם "בא נא אל שפחתי אולי אבנה ממנה" (בראשית ט"ז, ב). כנ"ל בפרשת ויצא: רחל המיואשת אומרת ליעקב "הנה אמתי בלהה בא אליה ותלד על ברכי ואבנה גם אנכי ממנה" (בראשית ל', ג). פסוק זה מעלה שתי תמיהות:

 א. מדוע משתמש הפסוק בלשון "בניין"?

 ב. כיצד עוזרת השפחה לבניינן של שרה ורחל, הלא הן נשארות עקרות והנהנים היחידים מהבניין הם אברהם ויעקב?

 ברור שלשון בנין קשורה למילה "בן", והדבר מוכח מהמשך הפסוקים. כשנולד בנה הראשון של בלהה אומרת רחל "דנני א-לוקים וגם שמע בקולי ויתן לי בן" (בראשית ל', ה). כלומר, לרחל עצמה נולד בן כביכול!!! ובזה גם נפתרת התמיהה השנייה. אכן שרה ורחל אמורות להיבנות כאן, ולא אברהם ויעקב. מדובר פה, למעשה, בפונדקאות בתנאים של העולם העתיק, ללא רפואה מודרנית וללא האפשרות לבודד ביציות מהאישה. לכן בנוסף לשימוש ברחם זר, כמו בימינו, נעשה שימוש גם בביצית זרה. התורמת האידיאלית באותם זמנים היא השפחה האישית של האישה העקרה הזקוקה לתרומה. ברור שבילד שנולד יטפלו שתי האמהות, האם התורמת - בלהה, והאם ש"הזמינה" את התרומה - רחל, וזוהי לדעתי כוונת רחל במטאפורה "ותלד על ברכי". מכאן, לעניות דעתי, ראיה גדולה שהתורה רואה באופן חיובי מתן פתרון לבעיות פוריות אפילו במחיר הסיבוך של יצירת ולד על ידי שתי אמהות. מעניין לשים לב לכך שגם לאה נותנת את שפחתה ליעקב, אבל שם לא מופיע הביטוי "ואבנה", כנראה מכיוון שלה כבר היו בנים אז.

 יש להעיר שכאשר יולדת הגר את ישמעאל, שרה כלל אינה נזכרת. היא לא זו שקובעת את שם הוולד, כמו רחל ולאה, והיא גם אינה מתבטאת כמו רחל: "ויתן לי בן". ההסבר לכך הוא פשוט. בין שרה והגר חל קרע בין ההיריון ללידה, כמבואר שם בפסוקים "ותרא כי הרתה ותקל גבירתה בעינה... חמסי עליך". הסכם הפונדקאות התפוצץ, ולכן שרה כבר אינה מעורבת בתהליך הלידה, מה שמראה ש"מעשה אבות סימן לבנים" הוא כלל רחב הכולל את כל האפשרויות, לא רק את הפתרונות האידיאליים, אלא גם את הבעיות והסיבוכים שעלולים לקרות...

 1] במקרה שהתפתחות הביציות בגופה של אישה תקינה, אלא שאין לה רחם תקין, מציעה הרפואה המודרנית פתרון: מוציאים את הביציות מהאישה, מפרים אותן במבחנה בזרע של בעלה, ואת הביציות המופרות שותלים ברחמה של אישה אחרת. היתרון בפתרון זה הוא שהילד שייוולד יהיה מבחינה גנטית ממש בן של אמו. עד למציאת פתרון זה האפשרות היחידה הייתה לאמץ ילד זר.

2] עיין סיכום ממצה לדעות השונות באנציקלופדיה הלכתית-רפואית של ד"ר אברהם שטיינברג כרך ב עמ' 137-131.

3] עיין שם כרך א' עמוד 157 ובהערות 73-70.