אמיתותה של התורה שבעל פה (ג)

  • הרב איתיאל גולד

אמיתותה של התורה שבעל פה (חלק ג')

באופן כללי, ניתן לחלק את התורה שבעל פה לשני תחומים מרכזיים - מסורת וחידוש. תחום המסורת כולל את הפרשנות לתורה שבכתב שעברה מדור לדור, וכן דינים ומנהגים שהיו קיימים בעם ישראל מאז נתינת התורה ולא נכתבו בה בפירוש. התחום השני, החידוש, כולל לדינים ופרשנויות שלא עברו במסורת אלא חודשו במהלך הדורות על ידי חכמי ישראל.

בפעמים הקודמות עסקנו בתחום הראשון. ראינו כיצד מסביר ריה"ל מדוע יש צורך הכרחי במסורת כדי לפרש את התורה, ומדוע לא ניתן להסתפק בקריאת התורה כפשוטה, כפי שטענו הקראים.

התחום השני, תחום החידוש, נראה לכאורה כקשה יותר להבנה על פי שיטתו של ריה"ל, שכן לדעתו אין מקום לשיקול דעת אנושי בקביעת המצוות (ראה א', עט; צט; וכן במקומות רבים לאורך הספר). כיצד ייתכן, אם כן, שהחכמים קבעו דינים וגזרות מדעתם, והרי אל העניין הא-לוהי ניתן להגיע רק ע"י הדרכה א-לוהית ישירה, ולא ע"י השערות וסברות אנושיות?

את התשובה לכך ניתן למצוא כבר בתיאור שמתארת התורה את הסנהדרין, שהייתה בעצם המוסד הראשון לפיתוח התורה שבעל פה: "ובאת אל הכוהנים הלויים ואל השופט אשר יהיה בימים ההם... ועשית על פי הדבר אשר יגידו לך מן המקום ההוא אשר יבחר ה'" (דברים י"ז, ט-י). מקום המשפט ופיתוח התורה שבעל פה הוא בבית המקדש, וריה"ל מדגיש כי אין זה במקרה: "תורתנו... יוצאת 'מן המקום אשר יבחר ה''... ודבק בהם (=בסנהדרין) הענין הא-לוהי ללא כל ספק, אם דרך נבואה או באמצעות סיוע ממרומים והארה עליונה" (ג', לט).

עצם העובדה שהסנהדרין ישבה בבית המקדש, מלמדת כי הם לא שפטו ולא קבעו דינים בצורה שכלית ואנושית רגילה. בזמן המקדש, כשישראל היו על אדמתם ועם ישראל עבד את ה' בצורה שלמה, שרתה השכינה במקדש והעניין הא-לוהי היה מצוי שם. ממילא, גם הסנהדרין הסתופפו בצל השכינה ולכן פעילותם נבעה ממקור א-לוהי שסייע להם והכווין אותם. ההכוונה הייתה על ידי נבואה ממשית או השראת שכינה, ולכן יש לדינים הללו תוקף א-לוהי כמו לתורה שבכתב.

כך עונה ריה"ל על הקושיה המפורסמת, כיצד אנו מברכים "אשר קדשנו במצוותיו וציוונו..." על מצוות שתיקנו חכמים, כגון נר חנוכה ונטילת ידיים, והרי ה' לא ציווה אותנו בכך. לאור ההבנה שלדברי החכמים, לפחות בזמן המקדש, היה תוקף הדומה לדברי נבואה, מובן מדוע גם על המצוות הללו ניתן לומר שהצטווינו בהן מאת ה'.