אנינות

  • הרב אביהוד שורץ
בית המדרש הוירטואלי

 

דף יומיומי

ברכות דף יח - אנינות

הסוגיה הראשונה בפרק השלישי (דפים יז-יח) עוסקת בדין "אנינות". האונן הוא מי שנפטר אחד מקרוביו, וטרם הובא לקבורה. המשנה בדף יז עמוד ב קובעת שהאונן פטור מכל המצוות האמורות בתורה. התוספות על אתר מעלים שאלה מעניינת, והיא: האם האונן רשאי להחמיר על עצמו ולקיים מצוות. מדברי התוספות עולה, ששאלה זו תלויה בספק עקרוני המתעורר בירושלמי:

"ומפרש בירושלמי למה, וקאמר מפני כבודו של מת אי נמי מפני שאין לו מי שישא משאו".

ניתן להבין, שדין אנינות נוגע לכבודו של מת. על פי השקפה זו, האנינות מהווה שלב ראשון של אבלות, והיא באה להפגין את תחושתו של קרוב המשפחה כלפי הנפטר, וכלפי הצער ושברון הלב על פטירתו.

לחילופין, ניתן לומר שהאנינות איננה קשורה באבלות, אלא בעיסוק בצרכי הקבורה. מבחינה זו, מהווה אנינות יישום של דין "העוסק במצוה פטור מן המצוה" - על הקרובים מוטל לטפל בצרכי הקבורה, ומשום כך הם פטורים מכל המצוות האמורות בתורה.

כאמור, שני הכיוונים קשורים לשאלה האם האונן רשאי להחמיר על עצמו ולקיים מצוה, וכן לנפקא-מינה שכיחה יותר, שאותה מציינים התוספות בהמשך דבריהם:

"ומעשה שמתה אחותו של רבינו תם בשבת והודיעו לו במוצאי שבת בעיר אחרת ואכל בשר ושתה יין ואמר כיון שיש לה בעל שחייב בקבורתה אינו אסור בבשר ויין".

רבינו תם אחז באופן נחרץ בכיוון השני, המבסס את דיני האנינות על העיסוק בצרכי הקבורה. לפיכך, קבע שבמצב שבו הוא פטור מעיסוק זה, לא חלים עליו דיני האנינות כלל ועיקר.

התוספות ממשיכים וכותבים:

"ואפשר שגם ר"ת אם היה בעיר עצמו היה מיקל מאותו הטעם".

דומני, שכוונת התוספות להתמודד עם הבחנה אפשרית במסגרת שיטת רבינו תם. לאמור - אף אם ישנו קרוב שאין מוטל עליו לעסוק בצרכי הקבורה, הרי שאם הוא נמצא בעירו של הנפטר, עליו לנהוג דיני אנינות, שכן סוף סוף "מתו מוטל לפניו". התוספות נוטים לשלול הבחנה זו, המקבלת למעשה את שני הטעמים לאנינות. לדעתם, העיסוק בצרכי הקבורה הוא הטעם היחיד להלכה, ומי שאינו עוסק בצרכי קבורה פטור מן האנינות, בין אם המת מוטל לפניו באותה העיר, ובין אם הוא מצוי בעיר אחרת. ואמנם, בסוגייתינו (דף יח עמוד א) נאמר בפירוש, כי פירוש הביטוי "מתו מוטל לפניו" הוא, שמוטל עליו לקוברו.

מעבר לפטור האונן מכל המצוות, נאמר בגמרא שהוא איננו אוכל בשר ואיננו שותה יין. הטור (יורה דעה, סימן שמ"א) מצטט מחלוקת בין הראשונים בשאלה האם גם מנהגי אבילות נוספים נוהגים במהלך האנינות. הרמב"ם והרי"ץ גיאת כתבו בפירוש, שמנהגי האבילות אינם נוהגים באנינות כלל ועיקר. לעומתם, כתב הרמב"ן:

"וכן קצת דיני אבילות נוהגין בו, כגון רחיצה וסיכה ... ואין צריך לומר בשמחה ובתספורת ואסור בהנחת תפילין ואסור בשאלות שלום".

מה עניינה של פשרה זו שמציע הרמב"ן ביחס ל"קצת דיני אבילות"? אפשר, שיש לבאר את הדברים לאור סוגיה שעוסקת ב"אבלות ישנה", דהיינו באבלות על חורבן ירושלים. כך נאמר בגמרא במסכת תענית (דף ל):

"כך היה מנהגו של רבי יהודה ברבי אילעאי: ערב תשעה באב מביאין לו פת חרבה במלח, ויושב בין תנור לכיריים, ואוכל, ושותה עליה קיתון של מים, ודומה כמי שמתו מוטל לפניו".

מנהגו של ר' יהודה ברבי אילעאי מבטא את המשבר ואפיסת הכוחות. הוא יושב על הארץ ולמעשה אינו מסוגל לעשות דבר. מנהגי האבילות מבטאים את ההשלמה ואת השיקום לנוכח הטרגדיה של הפטירה. מנהגי האבילות ערוכים באופן הדרגתי: יום ראשון, שלושה ימים ראשונים, שבעה, שלושים, י"ב חודש. כל אלה באים לבטא, כאמור, את השיקום וההתאוששות. אך בשעה שמתו מוטל לפניו עדיין מוקדם לחשוב על שיקום והתאוששות. הטראומה קשה, הפצע פתוח, וקרובי הנפטר חווים אפיסת כוחות גמורה.

משום כך, נוהגים באנינות מקצת מנהגי אבלות. אין מדובר כאן על כבוד הנפטר, או על טעמים נוספים שבאבלות, אלא על אותם מנהגים המבטאים את אפיסת הכוחות, והכניעה הזמנית לנצחונו של המוות.

בילע המוות לנצח ומחה ה' א-להים דמעה מעל כל פנים.

הרב אביהוד שורץ