עירובין | דף עא | אסתלוקי רשותא בשבת

במשנה (פרק ו משנה ד), שעליה דנים בסוגייתנו, נחלקו בית הלל ובית שמאי בשאלה מתי יש לבטל רשות בכדי להתיר טלטול בחצר. לדעת בית שמאי יש לבטל את הרשות מבעוד יום – כלומר, קודם כניסת השבת ואילו לדעת בית הלל ניתן לבטל את הרשות אף לאחר כניסת השבת.

יסוד המחלוקת הוא שלדעת בית שמאי ביטול רשות – נתינת הרשות להיכנס לביתו היא מעשה של קניין, אדם מקנה את הרשות שלו למקבל. לדעת בית הלל מדובר במעשה הסתלקות בלבד, כלומר, המבטל מפקיר את רשותו.

לדעת בית הלל אין כל בעיה של מעשה קניין שכן שמדובר בהסתלקות 'ואסתלוקי רשותא בשבת שפיר דמי'. כלומר, משמע שמותר להפקיר בשבת.

רבי יום טוב אשבילי בחידושיו מגביל היתר זה וטוען שמותר להפקיר בשבת רק לצורך מצווה כמו עירוב. על פניו, דבריו אלו לא עולים בקנה אחד עם דבריו במסכת שבת (דף קכ עמוד א ד"ה ואומרים לאחרים בואו והצילו לכם) שם הוא כותב שאסור להפקיר בשבת משום שנראה כמקנה קנין שבת (כפי שסובר הרמב"ן ופוסקים נוספים). יתכן לומר שבמסכת שבת הוא כותב על דין הפקר בשבת באופן כללי ביחס למי שביתו נשרף, שאסור להפקיר נכסיו בשבת משום שזה נראה כקניין, ואילו בסוגייתנו הוא מתייחס לצד נוסף שיש בהפקר והוא כשיש מצווה במעשה ההפקר ואז מותר משום שאין זה נראה כקניין.

הסבר זה מוקשה מעט משום שלעיל נאמר בגמרא שביטול הרשות נעשה על ידי אמירה מסוימת שמשמעותה היא מעשה קניין (דף סט עמוד ב):

"כיצד? אומר לו: רשותי קנויה לך, רשותי מבוטלת לך - קנה, ואין צריך לזכות".

ברם, ניתן להסביר שאין הכוונה לקניין ממש. כלומר, הלשון שבה משמשת הגמרא ביחס לביטול רשות ונתינת רשות שונה אך כוונתה שווה בשני המקרים. כך גם ביחס ללשון קניין, אין הכוונה למעשה קניין רגיל אלא בהיתר להשתמש בחצרו. מסיבה זו אין 'הקונה' צריך לזכות בקניין סודר שכן לא מדובר במעשה קניין באמת.