אפוטרופוס

  • הרב משה טרגין

אפוטרופוס

בהלכה קיים מושג של 'אפוטרופוס' - אדם שהתמנה מטעם בית דין לדאוג לנכסים הכלכליים של יתומים, שאינם יכולים לנהל את ענייניהם בעצמם. בדרך כלל האפוטרופוס מונחה לשמר את המצב הקיים מבחינת נכסי היתומים, כלומר לבצע רק את הפעולות ההכרחיות הנדרשות לשמירת הרכוש. למרות זאת, ישנו מצב בו האפוטרופוס מחויב לקבל החלטות משמעותיות בעלות השלכות לטווח הארוך: אם מינויו הוא על מנת שהוא ישתתף בחלוקת הקרקעות שעברו בירושה מהאב, הוא יהיה זה שיקבע אלו קרקעות יינתנו לשאר האחים ואלו קרקעות יישארו בידי היתומים אותם הוא מייצג. כיצד מוגדר תפקידו במקרה כזה מבחינה הלכתית?

מקור הדין

הגמרא במסכת קידושין (מב.) מצטטת פסוק מהתורה כמקור לכך שאפוטרופוס מוסמך לחלוק קרקעות:

"דאמר רבא בר רב הונא, אמר רב גידל, אמר רב: מניין ליתומים שבאו לחלוק בנכסי אביהן, שבית דין מעמידין להם אפוטרופוס לחוב ולזכות? לחוב אמאי?! אלא, לחוב על מנת לזכות? תלמוד לומר: 'ונשיא אחד, נשיא אחד ממטה תקחו [לנחל את הארץ]' (במדבר ל"ד, יח)".

בפסוק זה מתארת התורה כיצד נשיאי השבטים לקחו חלק בתהליך חלוקת הארץ לשתים עשרה נחלות השבטים. על כורחנו, חלק מן הארץ נחלק גם לקטנים שלא יכלו לנחול בעצמם ולא למנות שליח שייטול חלק בנחלה בשמם. מסתבר, אם כך, שהנשיאים תפקדו גם כבאי-כוחם של קטנים אלו, וחלקו את הנחלות בעבורם. בשלב מוקדם יותר בסוגיה, הגמרא משתמשת בדין 'זכין' על מנת להסביר את החלוקה הזו:

"דאמר רבא בר רב הונא, אמר רב גידל, אמר רב: מניין שזכין לאדם שלא בפניו? שנאמר: 'ונשיא אחד, נשיא אחד' ".

דין 'זכין' קובע שאדם יכול לפעול לטובת חברו גם מבלי שהלה ימנה אותו לכך: "זכין לאדם שלא בפניו". קבלת הנחלה נתפסה על ידי הגמרא כמעשה שהוא לטובתו של הנוחל, ועל כן יכלו הנשיאים לשמש כנציגים של הקטנים לעניין חלוקה מכוח דין 'זכין'. בהמשך, הגמרא דוחה הסבר זה, שכן הנשיאים פעלו גם שלא לטובת משלחיהם במקרים מסוימים:

"ותיסברא, זכות היא?! הא חובה נמי איכא, דאיכא דניחא ליה בהר ולא ניחא ליה בבקעה, ואיכא דניחא ליה בבקעה ולא ניחא ליה בהר!".

הנשיאים היו עלולים לבחור קרקע שאינה מתאימה לרצונם של המשלחים; במקרים כאלו דין 'זכין' לא יוכל להועיל, שכן זו אינה זכות אלא חובה. משום כך, מעדיפה הגמרא (בקטע שצוטט בראש הפסקה) מנגנון הלכתי אחר להסבר תפקיד הנשיאים: הם בעצם שימשו כאפוטרופסים עבור אותם הקטנים שהיו בשבטם, וכך יכלו גם לפעול שלא לטובת הקטנים - כמו למשל בבחירת נחלה לא מוצלחת. הגמרא מבססת את דין אפוטרופוס על פסוק, ונראה מכך שהיא מתייחסת אליו כאל דין דאורייתא.

אופי הדין

מהלך הסוגיה מעלה שאלה יסודית בדבר טבעו של האפוטרופוס: האם הוא מייצג את היתומים ופועל רק בעבורם, או שהוא נציג בית הדין, ופועל בשם האינטרס שיש לבית הדין לשמור על נכסי היתומים? נוכל לנסח את השאלה אחרת: האם דין אפוטרופוס הוא בעצם הרחבה של דין 'זכין', שבעטיו יכול האפוטרופוס לפעול עבור היתומים ללא מינוי, גם אם בסיכומו של דבר פעולותיו לא יהיו לרצונם? לפי הבנה זו, החידוש של התורה הוא ההיתר המפורש לאפוטרופוס לחרוג מן הכללים המקובלים בדין 'זכין', כאשר הוא מטפל בנכסי היתומים. לחילופין, נוכל לומר כי לאחר שהגמרא לא הצליחה להסביר את פעולת הנשיאים מכוח דין 'זכין', היא פונה לכיוון שונה: אפוטרופוס הוא מוסד שכלל אינו קשור לדין 'זכין'. לפי הבנה זו, האפוטרופוס מייצג רק את בית הדין, ולא את היתומים.

שאלה זו עשויה לעמוד בבסיס מחלוקתם של שמואל ורב נחמן (בהמשך הסוגיה שם) בשאלה האם מותר ליתומים, לכשיגדלו, לדחות ולבטל את החלוקה שנעשתה עבורם:

"אמר רב נחמן, אמר שמואל: יתומים שבאו לחלוק בנכסי אביהם, בית דין מעמידים להם אפוטרופוס, ובוררים להם חלק יפה, ואם הגדילו - יכולים למחות. ורב נחמן דידיה אמר: אם הגדילו - אינם יכולים למחות; דאם כן - מה כח בית דין יפה?".

שמואל מתיר ליתומים לדחות את החלוקה, ואילו רב נחמן אוסר זאת. לדעת רב נחמן, אין לבטל את החלוקה, היות שהיא נעשתה על ידי בית הדין. אפשר להציע, שמחלוקת האמוראים היא ביחס למעמדו של האפוטרופוס. אם דין זה מושתת על הרחבה של דין 'זכין' (המתיר לאפוטרופוס לפעול לטובת היתומים ללא מינוי מצדם), ניתן להבין מדוע יכולים היתומים להתנגד לחלוקה שנעשתה. בכל מקרה שבו הופעל דין 'זכין', מותר לאדם שעבורו נעשתה הזכייה לדחות את תוצאות הפעולה. לעומת זאת, אם אפוטרופוס פועל מכוח בית דין, לא נאפשר ליתומים לשנות את החלוקה, שכן מאחורי חלוקה זו ניצבת כל עוצמתו של בית הדין.

השלכות נוספות לשאלת אופי הדין

השלכה נוספת לשאלה בה אנו עוסקים, נוגעת להיקף סמכויותיו של האפוטרופוס. עד כמה הוא יכול להיות חופשי, ועד כמה הוא יכול לנהוג בתקיפות, בחלוקת הקרקעות? האם, למשל, הוא יכול לבחור איזו קרקע שירצה, או שעליו להסתמך על הגרלה המתקיימת בפני בית דין, בבחירת החלק שיוקצה ליתומים? האם הוא יכול לשום (להעריך) את שווי הקרקע בעצמו (כשלנגד עיניו משא ומתן עתידי) או שעליו להסתמך על שמאות של בית דין? מה דינם של דברים שאינם ניתנים לחלוקה - האם עליו לתבוע אותם עבור היתומים שאותם הוא מייצג (ולשלם עבורם) או שמא הוא יכול לוותר על נכסים אלו (ולקבל תמורתם כסף)? פעולה זו, של ויתור על נכסים עבור כסף - המכונה "גוד או אגוד" (=קנה או אקנה, בבא בתרא יג.) - נחשבת כפעולת מכירה; האם האפוטרופוס רשאי לבצע פעולה כזו? התוספות (קידושין מב. ד"ה ובוררין; וכן בגטין לד. ד"ה בית דין) מביאים את דעת ר"י, המעניק סמכויות נרחבות יותר לאפוטרופוס, לעומת דעת רבנו תם המצמצם סמכויות אלו:

"מלשון 'בוררין' היה מדקדק ר"י דהיינו בלא גורל... ולא שומת בית דין, וכל החלוקה תלויה בדעתו [של האפוטרופוס]... וכן לעניין דינא דגוד או איגוד...

ורבנו תם מפרש דהיינו דווקא בגורל... וגם צריך שומת בית דין, ודווקא בדבר דלא שייך ביה גוד או איגוד... ושוב הודה ר"י לפירוש רבנו תם".

מסתבר שרבנו תם סבר שהאפוטרופוס הוא שליח בית דין, ובשל כך צמצם את חופש הפעולה שלו; עליו להיעזר בבית דין במידת האפשר (שמאות, הגרלה) ולא להציע עסקות עצמאיות. למעשה, לדעת הריטב"א (קידושין מב. ד"ה אמר רב נחמן) ההגרלה על הקרקעות צריכה להיעשות בנוכחות בית דין בפועל. כנגד זאת, דעת ר"י שהאפוטרופוס הוא נציג היתומים, ויש להתיר לו לפעול כפי שאנו מניחים שהיתומים עצמם היו פועלים אילו היו בגיל המתאים: "שהעמידו חכמים אלו אפוטרופים שנעשו על ידי בית דין כמו יתומים עצמן... דבסברותם לבד תלויה החלוקה, כשני אחים גדולים החולקים בנכסי אביהן" (תוספות שם).

שאלה נוספת, הקשורה למספר האפוטרופסים שיש למנות, עשויה להיות תלויה אף היא בחקירה המרכזית בה אנו עוסקים. רש"י (גטין לד. ד"ה אפוטרופוס) סבור כי יש למנות אפוטרופוס אחד עבור כל יתום. לעומתו, הריטב"א (קידושין מב. ד"ה אמר רב נחמן) סבור כי ניתן למנות אפוטרופוס אחד שייצג כמה יתומים. אפשר שרש"י סבר כי אפוטרופוס הוא סוכן או שליח של היתומים, ועל כן לכל יתום צריך להיות אפוטרופוס משל עצמו. הריטב"א, לעומת זאת, סבר כי אפוטרופוס הוא מינוי של בית דין שנועד להגן על זכויותיהם של היתומים הקטנים. למטרה זו, די באפוטרופוס אחד משותף לכולם.

שאלה אחרונה המושפעת מאופיו של דין אפוטרופוס עוסקת במינוי אפוטרופוס בניגוד לרצון היתומים. לדעת רבנו תם (בתוספות, קידושין מב. ד"ה יתומים), מותר למנות אפוטרופוס רק אם כל היתומים מסכימים לכך; ההלכה איננה מאפשרת למנות אפוטרופוס בעל כורחו של המוטב:

"יתומים שבאו - אומר רבנו תם, דדוקא שבאו, אבל אם היה האחד מוחה, אין להעמיד אפוטרופוס לחלוק בעל כרחם".

לעומת זאת, הרמב"ם (הלכות נחלות פ"י ה"ד) מתאר מקרה בו האחים הגדולים מעוניינים לחלק את הקרקע (כדי שיוכלו להתחיל לנהל את עסקי הנדל"ן שלהם בנפרד מאחיהם הקטנים). במקרה זה בית דין ימנו אפוטרופוס אפילו בניגוד לדעת היתומים הקטנים, על מנת לענות על תביעותיהם המוצדקות של האחים הגדולים. היכולת למנות אפוטרופוס בניגוד לדעתם של היתומים מתאימה להבנה שהוא בעצם נציג בית דין ולא נציג היתומים. אם אפוטרופוס הוא נציג היתומים ופועל על ידי הרחבה של דין 'זכין', יהיה קשה להצדיק את מינויו נגד רצונם.

נקודה זו מחייבת אותנו להתבונן מחדש בדעת רבנו תם. לעיל הצענו שההגבלות המוטלות, לדעתו, על סמכויותיו של האפוטרופוס משקפות את העובדה שהוא שליח בית דין. כעת, כשאנו רואים שלדעתו אין לאפשר מינוי של האפוטרופוס נגד דעת היתומים, אנו יכולים להסיק שהוא סובר שהאפוטרופוס הוא שליח היתומים. מסתבר שעל כורחנו יש לבחון מחדש לפחות את אחת מההבנות בדעת רבנו תם.

הערת סיום

חקירה זו באופי דין אפוטרופוס איננה תקפה בכל המקרים והתרחישים. ייתכן כי הסוגיה שסביבה נסוב הדיון (סוגיית קידושין מב.) עוסקת רק בסוג מסוים של אפוטרופוס - זה המוסמך לחלוק קרקע ולקבל החלטות בעלות השלכות מרחיקות לכת על עתיד הנכסים. את תפקידי האפוטרופוס במקרים הרגילים (הגנה על זכויות היתומים, שמירה על נכסיהם), נוכל לבסס על מנגנונים הלכתיים שונים לגמרי. בנוסף, הסוגיות בהן עסקנו מטפלות במקרים בהם מינוי האפוטרופוס נעשה על ידי בית דין; נראה כי אפוטרופוס שמונה על ידי אבי היתומים פועל באופן אחר (עיין, למשל, במשנה במסכת גטין [נב.] ביחס למעמדו המיוחד של אפוטרופוס שמונה על ידי האב.)