אפיקורוס בעל כורחו - עיון בדיני כופר בשוגג

  • הרב חיים נבון

*

כותב הרמב"ם בהלכות עכו"ם (פרק ב, ה"ג):

"ולא עבודת כוכבים בלבד הוא שאסור להפנות אחריה במחשבה, אלא כל מחשבה שהוא גורם לו לאדם לעקור עיקר מעיקרי התורה מוזהרין אנו שלא להעלותה על ליבנו, ולא נסיח דעתנו לכך ונחשוב ונמשך אחר הרהורי הלב, מפני שדעתו של אדם קצרה ולא כל הדעות יכולין להשיג האמת על בוריו".

מדברי הרמב"ם ניכר יחסו השלילי לאדם שהגיע לדעותיו הכופרות לאחר שיקול דעת כן, ונראה שדינו כאפיקורוס לכל דבריו. במורה נבוכים מזכיר זאת הרמב"ם במפורש (חלק א, לו):

"ואם יעלה בדעתך שיש ללמד זכות על מאמיני הגשמות בשל היותו חונך כך או מחמת סכלותו וקוצר השגתו, כך ראוי להיות לך בדעה בעובד עבודה זרה, מפני שאינו עובד אלא מחמת סכלות או חינוך, מנהג אבותיהם בידיהם, ואם תאמר כי פשטי הכתובים הפילום בשיבושים אלו, כך תדע שעובד עבודה זרה לא הביאוהו לעבדה כי אם דמיונות ומושגים גרועים. נמצא שאין התנצלות למי שאינו סומך על בעלי העיון האמיתיים אם היה קצר יכולת עיונית..."[1]

טעמו של הרמב"ם לדין זה עימו: אסור היה על אותו אדם אף להרהר בדברים אלו, ועצם התחלת העיון בהם היא פשיעה [הרמב"ם אף הקדיש לאיסור זה לאו מיוחד "הזהירנו שלא לתור אחר לבבנו עד שנאמין דעות הפך הדעות שחייבתנו התורה אבל נקצר מחשבותינו ונשים להן גבול נעמוד אצלו והוא מצוות התורה ואזהרותיה" (ספר המצוות, מצווה לא תעשה מז)].

            כאשר הרמב"ם מונה (בהלכות תשובה, פרק ג ה"ז) בין המינים גם את "האומר שיש שם ריבון אחד אבל שהוא גוף ובעל תמונה" משיג עליו הראב"ד, ואומר:

"ולמה קרא לזה מין? וכמה גדולים וטובים ממנו הלכו בזו המחשבה לפי מה שראו במקראות".

ואכן, דברי הרמב"ם צריכים בירור. כאשר אדם טועה בפרשנות התורה, וחושב שהבנתו היא האמיתית - ודאי שאי אפשר לטעון כלפיו שהוא מוזהר שלא להעלות מחשבה זו על ליבו; נימוק זה שייך רק באדם היודע שדעתו היא נגד התורה, ובכל אופן מהרהר בה (ואדם כזה אכן יתחייב, אף אם עיונו הטעהו). בעל "ספר העיקרים" מזכיר בפירוש חלוקה זו:

"אבל מי שהוא מחזיק בתורת משה ויאמין בעיקריה, וכשבא לחקור על זה מצד השכל והבנת הפסוקים הטהו העיון לומר שאחד מן העיקרים הוא על דרך אחרת... אין זה כופר אבל הוא בכלל חכמי ישראל וחסידיהם אף-על-פי שהוא טועה בעיונו והוא חוטא בשוגג וצריך כפרה... הנה בארו בפירוש כי מי שיודע האמת ומתכוון להכחישו הוא מכת הרשעים שאין ראוי לקבל אותו בתשובה, אבל מי שאינו מתכוון למרוד ולא לנטות מדרך האמת ולא לכפור במה שבא בתורה ולא להכחיש הקבלה אלא לפרש הפסוקים לפי דעתו, אף על פי שיפרש אותם בחלוף האמת אינו מין ולא כופר חלילה".   (מאמר ראשון, פרק ב)

הרמב"ן על פרשת "שלח", מסביר בהקשר לקרבן הבא על שגגת העדה כך:

"כפי משמעו הוא קרבן מומר לכל התורה בשוגג, כגון... ובקהל - כגון שיחשבו שכבר עבר זמן התורה ולא הייתה לדורות עולם, או שיאמרו כמוזכר בספרי: מפני מה אמר המקום - לא שנעשה וניטול שכר, אנו לא עושים ולא נוטלים שכר... או שישכח את התורה... וזהו שימוש לשון הכתוב שהשגגה הזאת הנזכרת כאן היא בתורה ובמצווה בכללן". (במדבר טו, כב)

ה"דברי שאול" מקשה עליו שזוהי אפיקורסות גמורה, ועונה בכוון דומה לזה שהצענו:

"אמנם באמת לאחר העיון נתיישבתי דדברי הרמב"ן נכונים, דאם באמת נשתבשו ושכחו התורה או שחשבו שבאמת אינו נוהג לדורות זה מקרי שוגג, אבל אם באמת יודע שהתורה נוהגת לדורות רק שעל ידי שגבר עליו בולמוס התאוות הוא רוצה לפרוק עול ולומר שאינו נוהג לדורות ומתחזק עצמו בטענות מבהילות ודעות משובשות שאינו נוהג לדורות, שהרי רואה שעל כל פנים רוב העולם הם מחזיקים בתורת משה...'"[2].  (קע, ב)

מקור נוסף בעל התייחסות דומה לנושא מצוי בתשובת הרדב"ז לשאלה בדבר אדם שדרש שהערב-רב חשבו שמשה רבינו היה א-לוה, והוא לא כיהה בהם. הרדב"ז עונה:

"ולא מצאתי טעם לפוטרו מן העונש זולת מפני שהוא טועה בעיונו, ותקנתו קלקלתו. ולא עדיף האי ממי שטועה באחד מעיקרי הדת מחמת עיונו הנפסד, שלא נקרא בשביל זה כופר. והרי הלל היה אדם גדול וטעה באחד מעיקרי הדת שאמר אין להם משיח לישראל שכבר אכלוהו בימי חזקיהו. ומפני זה הטעות לא חשבוהו ככופר ח"ו דאם לא כן איך היו אומרים שמועה משמו. והטעם מבואר כיוון שאין כפירתו אלא מפני שחושב שמה שעלה בעיונו אמת, ואם כן אנוס הוא ופטור".  (שו"ת הרדב"ז, ח"ד, סימן קפ"ז)[3]

מכל האמור לעיל נראה שאפשר בכל אופן ליישב את דברי הרמב"ם. בהמשך הלכות עכו"ם (פרק י, ה"א) כותב הרמב"ם:

 "אבל המוסרין והאפיקורוסין מישראל היה דין לאבדן ביד ולהורידן עד באר שחת מפני שהיו מצירין לישראל, ומסירין את העם מאחרי ה'".

אפשר לפרש שאין כאן עונש במובן הרגיל של המילה, אלא "רפואה מונעת" - בגלל חשש להשפעה ציבורית שלילית, בתחום החברתי ובתחום הרוחני, דינם של אפיקורוסין חמור מדיני עכו"ם ממש, כשהשיקול כאן אינו בתחום הגמול האישי בלבד. אם אכן זו כוונת הרמב"ם, ברורה שיטתו בפרק ב' ובהלכות תשובה: אמנם הכופרים בשוגג, מתוך אמונה תמימה שכך היא כוונת התורה, אינם ראויים להכלל באותה קטגוריה ככופרים היוצאים במודע כנגד התורה, אך דווקא משום שאינם מוחזקים בציבור ככופרים גמורים השפעתם ונזקם הרוחני גדולים אף יותר, ואם כן אין ברירה אלא לכללם בתוך האפיקורוסים והמינים. יש לציין שמצינו ברמב"ם עוד מקום בו הוא מחמיר בדינם של המינים מתוך שיקולים דומים:

 "ודע כי מסורת בידינו מאבותינו כפי שקיבלוהו קבוצה מפי קבוצה כי זמנינו זה זמן הגלות שאין בו דיני נפשות אינו אלא בישראל שעבר עבירת מיתה. אבל המינים והצדוקים והבייתוסים לכל שינוי שיטותיהם הרי כל מי שהתחיל אותה השיטה תחילה יהרג לכתחילה כדי שלא יטעה את ישראל ויקלקל את האמונה" (פירוש המשניות לרמב"ם, מהדורת קאפח פ"א מ"ב).

"ברוך הוא אלוקינו שבראנו לכבודו, והבדילנו מן התועים, ונתן לנו תורת אמת, וחיי עולם נטע בתוכנו".

 


* המאמר לקוח מתוך גליון 400 של דף קשר - עלון לתלמידי ישיבת הר עציון.

[1] דין זה בולט אף בניסוחו של הרמב"ם בהלכות ממרים פ"ג, ה"ג: "במה דברים אמורים? האיש שכפר בתורה שבעל פה במחשבתו ובדברים שנראו לו, והלך אחר דעתו הקלה...".

[2] יש להעיר שהוא מזכיר כשיקול מחייב גם את מניעיו הלא-טהורים של הטועה; בדרך זו הולך הרב אלחנן וסרמן, הטוען שיסודות האמונה טבועים בנפש, ואם אדם שוגה בהם הרי זה בגלל "רצון האדם לפריקת עול... ועל כן שגגתו עולה זדון". עיין "קובץ מאמרים", יז-כ. אך בכל אופן נראה שבעל "דברי שאול" סובר שאם ידע שדעתו כנגד התורה וכפר - ודאי שיתחייב, בהתאם לחילוקנו.

[3] לשונו מאוד כוללנית, ואין מפורש שכוונתו דוקא לטועה בפרשנות התורה, אך מכיוון שזהו המקרה אליו הוא מתייחס, ומכיוון שקשה לומר שמחדש היתר לכל אפיקורס בשגגה, נראה שזו כוונתו.