אפקעינו רבנן לקידושין

  • הרב משה טרגין

אפקעינהו רבנן לקידושין

אחד מהמאפיינים של המערכת ההלכתית היא העובדה שבדרך כלל האדם שולט במעמד ההלכתי של דברים מסוימים. באופן אירוני, הדבר נכון גם בנוגע למושג "קדושה". כמעט כל מושגי הקדושה, שמשויכת בדרך כלל לרשות טרנסצנדנטית, נוצרים על ידי האדם. בני אדם מקדשים חגים בדיוק כפי שהם מחילים קדושה על קרבן באמצעות מעשה הפרשה, ומסירים ממנו את הקדושה באמצעות מעשה פדיון. שליטה זו מצויה בתחומים נוספים של ההלכה. בתחום היחסים הבין-אישיים, לאדם יש את הסמכות ליצור נישואין ולהחיל אותם באמצעות הכלים ההלכתיים העומדים לרשותו. היכולת ליצור את הנישואין נתונה אך ורק בידי האיש והאישה, והאיש הוא זה שבידיו לפרק את הנישואין. אין להלכה, במישור העקרוני, כל שליטה במוסד הנישואין. מסדר הקידושין לא יוצר את הקידושין, ותפקידו הוא בעיקר לוודא שהתהליך יתבצע כנדרש. הדבר נכון גם לגבי מסדר הגטין. שלא כמו בדתות אחרות, בהן מוסד כלשהו יוצר את הקידושין, היהדות וההלכה מעבירות את השליטה בנישואין לצדדים הנוגעים בדבר. כל מה שאמרנו עד כה נכון, חוץ ממקרה אחד: הגמרא דנה בשני מקומות על גט, שביסודו של דבר פסול לפי דין תורה. במקרה אחד (כתובות ב:), התנאי שבו הגט תלוי קוים באמצעות אונס - שלא מתוך רצון - דבר שאינו מספיק לדרישה ההלכתית בנוגע למילוי תנאי; במקרה כזה - שהתנאי לא התבצע מרצון - הגט נפסל. במקרה השני הבעל מינה שליח למסירת הגט, אך בעוד השליח בדרך למילוי שליחותו, חזר בו הבעל וביטל את המינוי. תיאורטית, ברגע שהשליחות בטלה, הגט נפסל. בשני המקרים הללו, למרות שהגט פסול מן התורה, התערבו חכמים והכשירו את הגט כדי למנוע בלבול ושימוש בגט שלא כהלכה (האישה מקבלת את הגט ללא ידיעה שהבעל ביטל את השליחות) והפקיעו את הנישואין. הפקעה זו מתבצעת באמצעות דין "אפקעינהו רבנן לקידושין מיניה" - כלומר, במקום להכשיר את הגט ולגרום לגירושין, חכמים עקרו את הנישואין מעיקרם. דין זה מהווה חריגה קיצונית מהקו שאותו הצגנו לעיל. אנו רואים, כי גם ההלכה מתירה הפקעת נישואין שלא מצד הבעל והאישה. נעסוק בעניין זה במהלך שני השיעורים הקרובים.

הצעד הראשון להבנת הדין, מתחיל בהווה אמינא ומסקנה מעניינות בגמרא. המשנה בתחילת קידושין מונה שלוש דרכים שבהן אפשר לקדש - כסף, שטר וביאה. בתחילה (בהווה אמינא), הגמרא סבורה שהפקעת הקידושין רטרואקטיבית יכולה להיעשות רק במקום שבו הקידושין נעשו על ידי כסף, אולם אם הקידושין נעשו על ידי ביאה, אי אפשר להשתמש בדין אפקעינהו. ההווה אמינא מחלקת בין קידושי ביאה לקידושי כסף לעניין אפקעינהו. בלשון הגמרא - "תינח דקדיש בכספא, קדיש בביאה מאי איכא למימר?".

למסקנה, הגמרא סוברת שקידושי ביאה מקבילים לקידושי כסף לעניין אפקעינהו; בשני המקרים אפשר לבטל את הקידושין מעיקרם בגלל "שווינהו רבנן לבעילתו בעילת זנות" - רבנן מתייחסים לביאה הראשונה כאל ביאה לא כשרה. בעוד ההווה אמינא מחלקת בין שני סוגי קידושין, המסקנה משווה בין דרכי הקידושין הללו. איך נבין את השינוי שחל בדעת הגמרא בין ההווה אמינא לבין המסקנה? מה השתנה מהרושם הראשוני של הגמרא ועד למסקנתה? ולענייננו, מה משמיעה לנו הגמרא לגבי המנגנון שעל פיו פועל דין אפקעינהו?

נתחיל, כמובן, בניתוח ההווה אמינא - מה חשבה הגמרא? מדוע שאפקעינהו לא יפעל בקידושי ביאה? ככלל, ברגע שהלכה מסוימת נופלת, היא יכולה ליפול מסיבות פנימיות או מסיבות חיצוניות. ההלכה יכולה שלא לחול בשל שבירתו של המכניזם המפעיל אותה, או בשל גורם חיצוני כלשהו המגביל אותה. גם במקרה שלנו ניתן לייחס את דחייתו של דין אפקעינהו בקידושי ביאה לאחת משתי התופעות. ייתכן שהכלים שבאמצעותם אנו מפעילים את דין אפקעינהו יוצאים משימוש, אך ייתכן גם שהפעלת הדין גוררת תופעות לוואי לא רצויות ועל כן הדין נדחה. ואכן, ראשונים שהתייחסו לגמרא זו נקטו באחת משתי הגישות הללו. נתחיל בראשונים שבחרו באפשרות הראשונה: המנגנון הפנימי של אפקעינהו לא פועל במקרה של קידושי ביאה.

רש"י במסכת כתובות (ג. ד"ה "שווינהו") מביא את דעת רבותיו כי מתוך שלושת דרכי הקידושין, כסף הוא הקניין היחיד מדרבנן. מאחר והוא לא נלמד מפסוק מפורש, תוקפו של קניין כסף הוא רק מדברי סופרים. למעשה, רבנו גרשום במסכת בבא בתרא (מח:) נוקט בעמדה דומה. באמצעות הבנה זו של קידושי כסף, הסבירו רבותיו של רש"י את ההווה אמינא של הגמרא. לחכמים יש את הסמכות לעקור קידושין דרבנן, אך הם אינם יכולים להתערב בקידושין שנעשו באמצעים דאורייתא. קידושין כאלה מעוגנים בקשר חזק מכדי שחכמים יוכלו להתירו. דעה זו מסבירה את חוסר יישומו של דין אפקעינהו בקידושי ביאה כתוצאה ממעמד הדאורייתא שיש לאופן זה של קניין - מעמד שהופך את הקידושין לבלתי ניתנים להפקעה חד- צדדית של חכמים. אולם, בעוד דעה זו מסבירה היטב את ההווה אמינא של הגמרא, היא אינה מסבירה את מסקנת הגמרא. אם דין אפקעינהו מוגבל רק לקידושין מדרבנן, מדוע הוא מיושם גם לגבי קידושי ביאה? נראה כי הגמרא לא חזרה בה גם למסקנה מההנחה כי דין אפקעינהו ישים רק לגבי קידושין דרבנן. אם כך, אין שום סיבה שדין אפקעינהו יחול על קידושי ביאה. לעתים קרובות, אנו מגיעים למצב שבו ישנה סברה כה הגיונית בהווה אמינא של הגמרא, עד שאנו מתקשים להבין את מסקנת הגמרא ואת דחיית העיקרון שהוצע. גם אם ישנה אפשרות למצוא את הנקודה שבה אפשר לדחות את הסברה של ההווה אמינא, יש לבדוק אם דחייה כזו אכן משתמעת מלשון הגמרא. החיסרון הבולט של הדעה הנ"ל הוא חוסר היכולת שלה להסביר היטב את מסקנת הגמרא, באופן שההסבר שהיא תספק לנו יעלה בקנה אחד עם לשון הגמרא במסקנתה.

תוספות (ד"ה "תינח") מציעים הסבר אחר לחלוקה הראשונית בין דרכי הקידושין שאותה הציעה הגמרא. על מנת שחכמים יוכלו לעקור את הנישואין, אין די בהתערבות חיצונית. חובה על חכמים להתייחס לאמצעים שבהם נעשו הקידושין ולפסול גם אותם. לחכמים אין סמכות לבטל את תוצאות הקידושין על דעת עצמם. כפי שנאמר בפתיחה, מעשה שכזה מנוגד לעקרונות היסוד של המערכת ההלכתית. במקום זה, הם מתמקדים במעשים שדרכם יצאו הקידושין לפועל, ומנסים לבטל את הקידושין באמצעות שינוי תוכן מעשה הקידושין. במקרה של קידושי כסף, הגמרא סבורה ששינוי כזה אפשרי. כסף הוא אמצעי אוניברסלי ואובייקטיבי שאין לו קשר מיוחד לעולם של קידושין דווקא. הוא יכול להיחשב כסף מתנה, כסף קניין או כסף קידושין. הבעל הגדיר את הכסף ככסף קידושין בכוונתו הראשונית ובהצהרתו "הרי את מקודשת". חכמים, באמצעות הסמכויות שבידם, יכולים להגדיר מחדש את הכסף ככסף מתנה. סמכות גורפת זו מכונה "הפקר בית דין הפקר" - לחכמים יש שליטה מלאה על תנועת כספים. למרות שהבעל הגדיר את הכסף ככסף קידושין, לחכמים יש רשות להגדיר אותו מחדש ככסף מתנה, ובכך לבטל את הקידושין מעיקרם. לעומת זאת, אם הקידושין נעשו באמצעות ביאה, לחכמים אין את היכולת להתערב ולשלוט ביחסי אישות. כתוצאה מכך, הם אינם יכולים להפקיע את הקידושין על ידי אפקעינהו. לפי תוספות המנגנון של דין אפקעינהו - התערבות במעשה הקידושין עצמו - אינו ניתן ליישום בקידושי ביאה.

כמובן, תוספות נתקלים בבעיה דומה לבעיה של רבותיו של רש"י. כיצד אנו יכולים להסביר את שינוי הדעה למסקנה? למעשה, תוספות מסבירים שהגמרא מחדשת שלחכמים יש סמכות להתערב ביחסי אישות - סמכות המקבילה ליכולתם להתערב בענייני ממון. יכולת זו מוגדרת על ידי הגמרא כ"שווינהו רבנן לבעילתו בעילת זנות" - לרבנן יש את היכולת להגדיר ביאה שנעשתה מתוך כוונת נישואין כביאה שלא לצורך יחסי אישות. הדבר המעניין הוא שעד כה לא ראינו יישום של סמכות זו של חכמים בתחומים אחרים. יכולת זו של חכמים מושמעת פה לראשונה על ידי הגמרא, ועל פי כן הגמרא לא מצטטת מקור כלשהו לדין, אלא רק מזכירה אותו הלכה למעשה. למעשה, הגמרא מציינת שכל יהודי מקדש על דעת חכמים - "כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש". מצב עניינים כזה אכן יכול להעניק לחכמים סמכות שכזו. אך למרות זאת, אנו יכולים לצפות שהגמרא תפרט יותר כשהיא מציגה בפנינו מושג חדש לחלוטין ומהפכני במובן מסוים. נראה, כי המסקנה מזכירה דבר שתמיד ידענו אך לא הבנו עד כה את מלוא משמעותו.

סיכום:

עד כה, סקרנו שתי גישות, המסבירות, כל אחת בדרכה, את הסיבה שבהווה אמינא חשבנו שדין אפקעינהו לא חל על קידושי ביאה. כל אחת מהגישות הציבה הסבר הגיוני ואפילו משכנע להווה אמינא. אך בשתי הגישות מסקנת הגמרא אינה ברורה דיה.

הריטב"א מפתח גישה מנוגדת. הוא אינו רואה סיבה לחלק בין קידושי כסף לקידושי ביאה מבחינת האפקטיביות של דין אפקעינהו. הוא מבין שדין אפקעינהו מובן ויעיל עד כדי כך שאין סיבה לומר שהוא לא יפעל בקידושי ביאה כפי שהוא פועל בקידושי כסף. הוא מבסס את המנגנון של דין אפקעינהו על הלכה ידועה בגמרא במסכת קידושין (סג.). הגמרא שם אומרת שתהליך הלכתי כלשהו יכול להיות מותנה בפעולה של מישהו אחר, כפי שהוא יכול להיות מותנה באירוע אובייקטיבי כלשהו. אם מישהו מוכר חפץ לחברו על דעת שירד גשם למחרת, ובסוף לא ירד גשם, המקח בטל. באופן דומה, אם אישה מסכימה להתקדש לבעל בתנאי שאביה יסכים, וזה האחרון מתנגד, הקידושין בטלים. לדעת הריטב"א, כל קידושין יהודיים מותנים בהסכמת חכמים; אם וכאשר חכמים יתנגדו לקידושין, התנאי הבסיסי לחלות הקידושין לא התקיים והנישואין בטלים. מסיבה זו, מסביר הריטב"א, כאשר הגמרא במסכת כתובות (ג.) דנה בדין אפקעינהו היא מדגישה כי כל סוגי הקידושין נעשים אדעתא דרבנן - בהתאם לדעת חכמים. ללא התניה זו, המהווה ייפוי כוח לחכמים, לא הייתה לחכמים אפשרות לעקור את הנישואין. ברור, שהריטב"א מרחיב את ההלכה המקורית יותר מכפי שהכרנו אותה עד כה. ככלל, אם נישואין תלויים בהסכמה של צד שלישי, לצד זה יש את הכוח להסכים לקידושין או לבטלם ולקבוע את גורל חלות הקידושין. מרגע שניתן האישור לקידושין, הקידושין חלים ואין באפשרותו של שום צד לבטל את הקידושין. נראה שבמקרה של חכמים המצב שונה - הקידושין חלים רק אם נתונה להם הסכמתם של חכמים לאורך כל הדרך. ברגע שהסכמה זו תוסר, הקידושין בטלים מעיקרם. במובן מסוים, הריטב"א מעלה הבנה קיצונית במיוחד. במובן אחר, הוא לא העניק לחכמים שום סמכות מיוחדת לבטל נישואין. הם משחקים את אותו התפקיד שניתן לאב שבאמצעותו הנישואין חלים. במובן זה, הריטב"א נשאר נאמן יותר למודל ההלכתי שהוצב בפתיחה: על ידי הסברת דין אפקעינהו באמצעות קטגוריות הלכתיות ידועות, הריטב"א מאשר כי חכמים אינם יכולים בשום מקרה לבטל ולעקור נישואין באופן חד צדדי.

אם נחזור עתה להווה אמינא ולמסקנה של הגמרא, נגלה כי הן אינן סובבות סביב שאלת היישום או חוסר היישום של אפקעינהו מסיבות פנימיות. הבנת הריטב"א בדין אפקעינהו היא כה בסיסית, עד שניתן להבין בקלות מדוע הוא אמור להיות מיושם בכל מקרה. במקום זה, הגמרא הייתה מוטרדת מההשלכות של דין אפקעינהו. לפי ההווה אמינא, במקרה של קידושי כסף, התוצאות של פסילת מעשה הקידושין, וכתוצאה מכך עקירת הנישואין, אינן מזיקות - הכסף ששימש עד כה ככסף קידושין, הופך להיות כסף מתנה. במקרה של קידושי ביאה, התוצאות חמורות וכואבות יותר. כתוצאה מהחלטה ישירה של חכמים, ביאה לשם אישות הופכת לביאת זנות. האם חכמים יפעילו את "זכות הווטו" שלהם בתרחיש שכזה, שבו התוצאות כה חמורות? השאלה שמטרידה את הגמרא היא לא אם אפקעינהו יכול לפעול, אלא האם צריך להפעיל אותו. למסקנה, הגמרא עונה שנסיבות אלו, למרות חומרתן, מתאימות לכוונתם הראשונית של חכמים. למעשה, פירוש הביטוי שווינהו רבנן לבעילתו בעילת זנות הוא שההשלכות שנראו לנו חמורות מדי בהתחלה, מתקבלות בסופו של דבר.

לפי הריטב"א, הדיון בגמרא מתרכז סביב נושא שולי למדי - האם נכונה הפעלת דין אפקעינהו במקרה זה, ולא סביב השאלה האם מבחינת יכולתם של חכמים ניתן ליישם כאן את דין אפקעינהו.

הערה:

לעתים קרובות טוענים שקידושי כסף הם רק מדרבנן ונתלים בנושא זה בדעת הרמב"ם. למעשה, בהלכות אישות פרק ב' הל' א הרמב"ם מחלק בין כסף לבין שתי דרכי הקידושין האחרות. אך למרות זאת, הוא אינו אומר שקידושי כסף הם מדרבנן, אלא רק מתייחס אליהם כאל "דברי סופרים". בשורש השני של ספר המצוות הרמב"ם מגדיר את הקטגוריה של דברי סופרים כמתייחסת אל כל הלכה שהיא מן התורה אך אינה נלמדת מפסוק מפורש, אלא באמצעות אחת מדרשות חז"ל (אחת מ-13 המידות שבאמצעותן נדרשת התורה כגון: קל וחומר, בניין אב, גזירה שווה וכו'). ישנם כמה הבדלים להלכה בין דינים שהם דאורייתא לחלוטין לבין דינים שהם רק מדברי סופרים, אך אין זה אומר שאלו האחרונים הם מדרבנן. וראה במגיד משנה על הרמב"ם.

נקודות מתודיות:

1. הווה אמינות ומסקנות משמשות קרקע פורייה לניתוח תלמודי. ההנחה הבסיסית היא שרוב ההווה אמינות מבוססות על הבנה הגיונית של ההלכות שבהן הן עוסקות. המסקנה משנה את כיוון החשיבה, אך כל אחד משלבי הגמרא אמור להתבסס על היגיון פנימי משלו. השאיפה היא למצוא סימטריה מסוימת במהלך הגמרא, שבה כל שלב מתייחס להבנה אחרת של ההלכה, אך כל אחת מההבנות הללו יכולה להתקבל. במקרה כזה, גם ההווה אמינא וגם המסקנה ניתנות להבנה. לעתים קרובות, נראה שההיגיון העומד מאחורי ההווה אמינא פגום במקצת. ועדיין, מצב כזה אינו מטריד כמו מצב שבו ההווה אמינא נראית הגיונית, ואילו המסקנה נראית כפויה במידה מסוימת. ייתכן שניתן לראות בגמרא שלנו מקרה כזה.

2. בכל פעם שדין מסוים נדחה, אפשר לשייך את הדחייה לגורמים פנימיים או לגורמים חיצוניים. במקרה שלנו, ההווה אמינא של הגמרא שדין אפקעינהו לא יחול בקידושי ביאה יכולה להיות מוסברת על ידי שתי האפשרויות הללו. רוב הראשונים הסתפקו האם המנגנון הפנימי של דין אפקעינהו יכול לפעול במקרה של קידושי ביאה, והסתפקות זו אפשרה לנו לבחון טוב יותר את המכניזם של אפקעינהו. לעומתם, הריטב"א אימץ הבנה של המנגנון של אפקעינהו שהכריחה אותו לבסס את ההווה אמינא על גורמים חיצוניים ולא מרכזיים. אפקעינהו יכול לפעול במקרה זה, אך ייתכן שנחליט שלא להפעילו במקרה של קידושי ביאה בגלל המחיר היקר שהוא גובה. בשבוע הבא נדון, בעז"ה, בדרכים נוספות שבהן הוסבר דין זה, המתבססות על האמביוולנטיות הערכית שחז"ל חשו כלפי אפשרות כזו של ביטול נישואין כהפקעה חיצונית מצדם.