ארבע כוסות

  • הרב בנימין תבורי
פרשת וארא – ארבע כוסות
 
בתלמוד הירושלמי (פסחים פ"י, ה"א) שואלים מה מקור החובה לשתות ארבע כוסות בפסח, ומביאים מספר מקורות אפשריים. על פי הדעה הרווחת, ארבע הכוסות מקבילות לארבע לשונות של גאולה הנמנים בתחילתה של פרשת וארא: "וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם... וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם... וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם... וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי..." (שמות ו,ו-ז). בעל 'כלי חמדה' טוען ששתייתן של ארבע הכוסות היא מצווה מדאורייתא, שכן מקורה בתורה. אישוש נוסף לדעה זו נמצא בגירסה אחרת בתלמוד הירושלמי, שמופיעה בשאילתות דרב אחאי: "וארבעה כוסות מן התורה מנלן?" אך הסברה המקובלת היא שמצווה זו היא מדברי חכמים, שהסמיכות אותה על פסוקי התורה. בבבלי (פסחים קיז, ע"ב) כתוב בפירוש: "ארבע כסי תיקנו רבנן דרך חירות כל חד וחד נעביד ביה מצוה".
על אף שמקור המצווה של ארבע כוסות הוא ככל הנראה מדרבנן, אנו מוצאים כמה הלכות מחמירות הנוגעות למצווה זו. ראשית, אפילו אם היין משפיע על מצבו הגופני של אדם, עליו לאלץ עצמו לשתות ארבע כוסות (שולחן ערוך, או"ח, שעב, א). הרב עובדיה יוסף (כפי שמצוטט בילקוט יוסף, כרך ה', עמ' שפז) סייג את ההלכה, וטען שהיא מתייחסת לאדם אשר חש בראשו או בבטנו; אדם כזה חייב לשתות ארבע כוסות, אך אם השתייה עלולה לגרום לאדם שייפול למשכב או שיפתח מחלה קשה, הוא פטור מן החובה.
הלכה נוספת מצוינת במשנה (פסחים פ"י, ה"א). עני שמתקיים מנדבות הציבור, יש לספק לו יין לארבע כוסות. בשולחן ערוך (או"ח, שעב, יב) נפסק שעל אביון למכור את מלבושיו, ללוות כסף או להציע עצמו כפועל כדי להשיג את הכסף עבור היין. הרמב"ם (הלכות חנוכה פ"ד, הי"ב) הרחיב את הפסיקה וקבע שעל האביון להיעזר באמצעים אלו גם כדי להשיג נרות חנוכה. בעל 'מגיד משנה' הסביר שבחנוכה, כמו בפסח, יש מרכיב של "פרסומי ניסא", ולכן ההחמרה חלה על שניהם.
בהערה על פסיקת המשנה אומרת הגמרא (פסחים קיב, ע"א) שאין כוונתה של המשנה לומר לנו שעל מנהליהן של קרנות הצדקה לספק יין כחלק מהמצרכים לחג. עובדה זו היא ברורה מאליה, ואין צורך למשנה להשמיע לנו את זאת. המשנה מתייחסת למצב שבו יש לאדם די כסף לקנות את כל צרכי החג חוץ מיין. במקרה כזה, המשנה מסבירה שעל האדם לבקש נדבה, על אף הבושה וההשפלה, אך אל לו לוותר על קניית היין ולבטל את מצוות ארבע כוסות. ר' עקיבא אומר שאם אדם מקבל צדקה, יש לספק לו שלוש סעודות בשבת; אך אם הוא יכול לממן בעצמו שתי סעודות, עליו לנהוג בשבת כבשאר ימי השבוע (ולאכול שתי סעודות בלבד), ולא לבקש נדבה כדי לשלם על הסעודה השלישית. הגמרא אומרת, שאפילו ר' עקיבא מסכים שבכל הנוגע לארבע כוסות, גם אדם שיש לו היכולת לקיים את עצמו צריך לקבל צדקה כדי לקנות יין, כי מצווה זו נוגעת לפרסומי ניסא.
בעל 'אבני נזר' (או"ח, תקא) כותב שבדרך כלל עני שמשתוקק בכל מאודו לקיים מצווה, אך אינו יכול לקיימה בשל קשיים כלכליים, נחשב כאילו קיים את אותה המצווה; אך פסיקה זו נכונה רק בכל הנוגע למצוות שאדם עושה לעצמו, כגון לבישת ציצית. לעומת זאת, במצוות "פרסומי ניסא" לא די בכוונות טובות. בסופו של יום, במבחן התוצאה, הנס לא פורסם כנדרש. הוא מסביר שעוני אינו פותר אדם מקיום המצווה, ולכן אדם חייב לבקש נדבה, ללוות או למצוא דרך אחרת להשיג את הכסף הדרוש לקיומה של אותה מצווה.
בגמרא (מגילה יח, ע"א) כתוב שגם קריאת המגילה היא מצווה מסוג "פרסומי ניסא". בבסיס מצוות חנוכה עומד הרעיון של הדלקת הנרות בחוץ כדי לפרסם את הנס בעולם כולו. קריאת המגילה היא מצווה שמקויימת בתוך הקהילה היהודית, ו"פרסומי ניסא" בעזרת ארבע הכוסות נעשה רק בקרב המשפחה או החבורה שנוכחת ליד אותו שולחן סדר.
הרמב"ם פוסק (שם, יג) שאם אין לאדם די כסף לקנות גם יין לקידוש וגם נרות חנוכה, עליו לקנות את הנרות ולוותר על היין. בעל 'כסף משנה' מבסס את הפסיקה על העובדה שהמצווה של הדלקת נרות חנוכה נחשבת למצווה של "פרסומי ניסא", בעוד הקידוש אינו נחשב כזה.
האבני נזר (שם) שואל מדוע הקידוש של יום שישי בערב אינו נחשב ל"פרסומי ניסא". אחרי הכל, בשבת אנו מזכירים הן את בריאת העולם והן את יציאת מצרים. אירועים אלה, הנזכרים שניהם במילות הקידוש, נחשבים בהחלט לניסים, וקריאת הקידוש מפרסמת אותם ברבים. אם כך, מדוע הקידוש אינו נחשב ל"פרסומי ניסא"? התשובה הניתנת היא, ש"פרסומי ניסא" פירושו פרסום הנס בקרב אחרים, בין אם מדובר בעולם כולו, בקהילה היהודית או במשפחה הקרובה. אך הקידוש מעצם טיבו הוא מצווה פרטית. כדי לקיים את מצוות הקידוש אין צורך בנוכחותם של אנשים נוספים, ולכן הקידוש אינו נחשב ל"פרסומי ניסא".
הגמרא קושרת, כפי שראינו, בין ארבע הכוסות לבין המושג של "פרסומי ניסא", ודבר זה הוא מפתיע במידה מסוימת. נס חנוכה ונס פורים אינם מופיעים בתורה, ולכן ברור מדוע עלינו לפרסמם – כדי להבטיח את הנצחתם בזכרונו הקולקטיבי של עם ישראל. יתרה מזאת, ברור וידוע שאין מצוות מדאורייתא הנוגעות לחנוכה או לפורים, אשר יבטיחו את הנצחתם של אותם נסים בזכרוננו; אך סיפור חג הפסח ומצוותיו הם חלק בלתי נפרד מן התורה, ואין כמעט צורך באמצעי נוסף לפרסומם. יציאת מצרים מוזכרת בתחילת עשרת הדברות. יש לנו גם את המצוות מדאורייתא של קורבן פסח, אכילת מצה, ויותר מכל, החובה לספר ביציאת מצרים לבנינו ולבני-בנינו. האם דרוש לנו "פרסומי ניסא" נוסף? הרב משה שטרנבוך (מועדים וזמנים כרך ז, עמ' צז) העלה נקודה נוספת הנוגעת לעניין. הגמרא (פסחים קח, ע"ב) אומרת שבמצוות ארבע כוסות יש אלמנטים של חירות ושל שמחה. אם אלו הסיבות העיקריות למצוות ארבע כוסות, מדוע מוזכר בשלב מוקדם יותר המושג "פרסומי ניסא"? השאלה נותרת ללא תשובה, אך הרב שטרנבוך סבור שכל מצוות הסדר נחשבות ל"פרסומי ניסא". משמעותה של גישה קיצונית זו היא, שאדם צריך לבקש או ללוות כסף אפילו כדי לקנות מרור לסדר, למרות שכיום, בהיעדרו של קורבן פסח, אכילת מרור היא מצווה מדרבנן בלבד.
ראשונים אחדים תהו מדוע איננו מברכים ברכת המצוות לפני שתייתן של ארבע הכוסות. אחת התשובות היא שקיום המצווה מתבצע בשלבים. ואכן, בין הכוסות יש הפסק, כיוון שעלינו לומר טקסט מסוים ושונה לפני כל אחת מהן (קידוש, סיפור ההגדה, ברכת המזון והלל). בעל 'אור זרוע' (כרך א, סימן קמ) משווה זאת לשלוש הסעודות של שבת: כיוון שאנו אוכלים אותן במרווחי זמן בין זו לזו, אין צורך לברך לפני שמקיימים מצוות אכילה של סעודות השבת. ר' דוד בונפיד (פסחים קט, ב) סבור כי ארבע הכוסות הן ארבעה חלקים של אותה מצווה, ומרחיק לכת עד כדי אמירה, שמי ששתה כוס אחת או שתיים לא קיים אפילו חלקה של מצווה, ועליו לשתות את כל הארבע. (מהדיר ספרו של רבינו דוד, הרב אברהם שושנה, מצטט דעות אחרות בהערת השוליים מס' 9). כיוון שמצווה זו מחולקת לארבעה חלקים ויש לקיימה במרווחי זמן, אין מברכים לפני קיומה.
לאור דיוננו זה עולה שאלה נוספת. לפני שתי מצוות הקשורות ל"פרסומי ניסא", הדלקת נרות חנוכה וקריאת המגילה, אנו מברכים את ברכת "שעשה נסים". אם סדר הפסח נחשב ל"פרסומי ניסא", ובוודאי שארבע כוסות הן כאלה, מדוע אין מברכים ברכה זו בליל הסדר? כמה ראשונים (ספר האורה צ; ראו גם אורחות חיים, אבודרהם ופרשנים אחרים של ההגדה) מסבירים למעשה יש ברכה כזו. לפני שתיית הכוס השנייה אנו מברכים "אשר גאלנו וגאל את אבותינו", המקבילה לברכה "שעשה נסים". ובכל זאת עלינו לשאול: גם אם יש אמת בקביעה זו, מדוע מברכים לפני הכוס השנייה ולא לפני הראשונה?
לליל הסדר חוקים משלו. אדם צריך לחוות את הגאולה כאילו הוא עצמו יצא ממצרים. בראשית הסדר אנו מנסים לחוש את השעבוד לפרעה במצרים. כאשר אנו מקריאים את ההגדה, אנו חווים על בשרנו את תהליך הגאולה. כאשר אנו מבינים את משמעותה האמתית של הישועה ואומרים הלל, אנו תופסים את מלוא משמעותו של הנס ולכן ראוי בשלב זה לברך "שעשה נסים", ברכה שהופכת כאן ל"אשר גאלנו".