אריכות בתפילה

  • הרב משה כהן
בית המדרש הוירטואלי

 

מהר''ל נתיבות עולם

אריכות בתפילה

הגמרא בברכות לב ע"ב מנגידה שני מצבים של הארכה בתפילה שהאחד הוא חיובי והאחר שלילי:

אמר רבי חנין אמר רבי חנינא: כל המאריך בתפלתו אין תפלתו חוזרת ריקם. מנא לן - ממשה רבינו שנאמר: ואתפלל אל ה', וכתיב בתריה וישמע ה' אלי גם בפעם ההיא.

איני? והא אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: כל המאריך בתפלתו ומעיין בה - סוף בא לידי כאב לב, שנאמר: תוחלת ממשכה מחלה לב, מאי תקנתיה - יעסוק בתורה, שנאמר ועץ חיים תאוה באה, ואין עץ חיים אלא תורה, שנאמר עץ חיים היא למחזיקים בה!

לא קשיא, הא - דמאריך ומעיין בה, הא - דמאריך ולא מעיין בה.

מן הגמרא עולה שההבדל בין אריכות בתפילה חיובית לאריכות שלילית הוא המוטיב של עיון תפילה שפירושו הצפייה להתקיימות בקשותיו מתוך שהתפלל בכוונה, כך פרש רש"י. מבאר המהר"ל שצפייה זו נובעת מעצם העובדה שהאדם מאריך בהגיית המילים ומתוך כך הוא נמשך לחשוב על עצם הבקשה והרצון שלו להתמלאותה.

אם כן, שואלת הגמרא בדף נד ע"ב כיצד ניתן להאריך בתפילה באופן שבו תפילתו אינה חוזרת ריקם? ומשיבה שיש להאריך לא באמירת המילות אלא בהרביית רחמים. כלומר מוקד התפילה עובר מן הרצון להיתמלאות הבקשה הספציפית ליחס והקירבה בינו לקב"ה.

כפי שנאמר כבר בעיונים הקודמים מטרת אמירת הבקשות לא נועדה לשם התמלאותן בעצמן דווקא אלא הם מהוות אמצעי לתלות והדביקות של האדם בה'. מסביר המהר"ל כי אם אדם מתמקד בתוכן הבקשה ובפער שיש בין המציאות בה הוא מצוי למה שהוא שואף שישתנה הוא מנציח את הניתוק בינו לקב"ה שהוא מקור השפע, במקום לנסות ולהתקרב ולהידבק בה' ומתוך כך יתמלאו בקשותיו ויתמלאו חסרונותיו. כך מסביר המהר"ל מדוע תוחלת ממושכה גורמת דווקא למחלת לב. לב הינו מקור החיות של האדם בפועל שכן הוא פועם בכל עת. הוא ביטוי מלא לנשמת אלוקים שנמצאת בקרבו. כאשר אדם עומד בדעתו על הפער בין הרצוי למצוי הוא מביא לידי ביטוי דווקא את ההעדר ובכך מסתיר את הצד האלוקי שנמצא בפועל ומקטין את החוויה של הדביקות בה' וחיים מתוך תחושה כי ה' מלווה אותי בכל עת ומשפיע לי משפעו בכל שעה באופן מתמיד והכרחי.

ר' משה כהן