ארץ ישראל ועם ישראל

כדי להבין את הקשר המיוחד שבין עם ישראל לארצו, יש להקדים ולתאר את הקשר שבין כל עם לארצו. כל אומה רוצה להישאר בארצה, והסיבה לכך היא היסטורית: באותה ארץ אבות-אבותיהם חיו את חייהם, נלחמו ומסרו את נפשם, ולכן אותה אומה רוצה להישאר בה. הקשר בין עם לארצו מבוסס בד"כ על שורשים היסטוריים.

הקשר בין עם ישראל לבין ארץ ישראל אינו נובע רק מסיבה היסטורית, אלא מנקודה הרבה יותר פנימית. למעשה, הקשר הזה התגלה עוד כשעם ישראל כלל לא ישב בארץ: "התחיל חותם הקודש הזה להיות מבליט בהיותכם מתי מספר, ובזמן קצר ותכוף, יחד עם הופיעם בארץ, ועוד קודם לכניסתם, ע"י ההערה הא-לוהית העליונה, ובהיותם יושבים בתוכה לא ישיבה קבועה כי אם בתור גרים. שום דבר שיסודו בטבע לא עזר לקשר הזה, שהופיע בתור יצירה א-לוהית בדבר ה' וברית קדשו, בחוק שבועת עולם אשר הוא אמר ויהי".

הקשר בין עם ישראל לארצו התחיל כאשר הקב"ה ציווה על אברהם "לך לך... ואעשך לגוי גדול ואברכך". לא היה אז שום קשר היסטורי בין אברהם לבין ארץ כנען, ואף ההבטחות שהקב"ה הבטיח לאבות הובטחו עוד לפני שעם ישראל רכש קשר היסטורי לארץ. הקשר בין עם ישראל לארץ ישראל הוא קשר פנימי, הטבוע במהותם של העם והארץ: עם ישראל רוצה לחיות בארץ ישראל, וארץ ישראל רוצה שעם ישראל ידור בה.

נקודה זו, שארץ ישראל זקוקה לעם ישראל, עולה בבירור מהתוכחה שבפרשת בחוקותי, הכותבת שלאחר שעם ישראל יגלה מארצו - "והשימותי אני את הארץ, ושממו עליה אויביכם היושבים בה" (ויקרא כ"ו, לב). כביכול, הארץ פשוט אינה מסוגלת לקבל עמים אחרים, ושומרת אמונים לעם ישראל בגלותם. נבואה זו מבליטה את דברינו לעיל: הקשר בין עם ישראל לארצו אינו מבוסס על גורם חיצוני כלשהו, אלא הוא קשר פנימי, המוטבע בהווייתם של העם ושל הארץ. עם ישראל אינו מוצא מנוח בשום ארץ אחרת, והארץ אינה מוצאת מנוח כאשר עם אחר יושב עליה.

רבי יהודה הלוי, בספר הכוזרי, ממשיך את עם ישראל לכרם: כשם שכרם צריכה לגדול בקרקע מתאימה כדי לצמוח, כך גם עם ישראל אינו יכול להתפתח ולשגשג בארץ אחרת. כשם שיש לטפל בכרם לפי כללי האגרונומיה, כך גם עם ישראל צריך לנהוג לפי התורה והמצוות. רק השילוב של שני התנאים הללו - ארץ ישראל ותורת ישראל - מאפשר לעם ישראל לחיות ולפרוח.