ארץ ישראל (ו) – חמישה מימדים של ארץ ישראל (כג)

  • הרב יהודה לב גולדברג

בשיעור 18 התחלנו לבחון ולמנות פנים שונים של ארץ ישראל, ומספר הפנים הלך והצטבר במהירות. לאחר שבשיעורים האחרונים שרטטנו ועיינו בקטגוריות השונות, נשוב כעת לסכם ולסדר את מה שהעלינו. בכך גם נצטרך לראות כיצד כל קטגוריה נחוצה, ונשלים את מה שחסר לגבי ההשלכות של כל אחת מהן.

 

חמישה מימדים של ארץ ישראל

אם נחזור על עיקרי הדברים, ההגדרה הברורה ביותר של ארץ ישראל כפי שעולה מדברי הפוסקים היא שזוהי הארץ שתבואתה מחויבת במצוות התלויות בארץ. בפועל, מדובר על חבלי הארץ שיושבו מחדש על ידי עולי בבל בימי עזרא. בנוסף, זיהינו לפחות ארבע הגדרות אחרות של ארץ ישראל:

א. הארץ שניתנה לאבות.

ב. הארץ שנכבשה בידי עולי מצרים.

ג. הארץ שניחנה בהשראת השכינה.

ד. הארץ בה שוכן המקדש ושבעצמה מתקדשת מעצם נוכחותו.

במהלך הדיון שלנו, חילקנו את ההגדרות לאלה המעוגנות בברית האבות ולאלה המעוגנות בברית סיני: הגדרות א' ו-ג' מעוגנות בברית האבות (וליתר דיוק, בריתות האבות), אחרי שמצאנו כי הגדרה א' נובעת מברית בין הבתרים והגדרה ג' מברית מילה. לגבי הגדרות ב' ו-ד', אף שיסודן בנוי אף הוא על ברית האבות – הרי שכמושגים הלכתיים בעלי השלכות משפטיות נרחבות, למעשה, הן שואבות את עיקר כוחן מברית סיני.

את ההגדרות האלה חילקנו גם באופן אחר – אלה המכוונות לצד הלאומי ואלה המכוונות לצד הרוחני. הגדרות א' ו-ב' מתייחסות לארץ ישראל כאל מולדתו של עם ישראל, בעוד שהגדרות ג' ו-ד' מתייחסות לארץ כאל מקום בו ניתן להתחבר לקב"ה באופן מיוחד וכמקום של השראת השכינה.

אם נשלב שתי צורות חלוקה אלה – הארץ המדינית כפי שהיא משתקפת בברית האבות ובברית סיני והארץ הרוחנית כפי שהיא משתקפת בברית האבות ובברית סיני – נקבל מטריצה של שתיים על שתיים. אם נוסיף אליהן את ההגדרה המקורית ה"הלכתית" של הארץ, השטח החייב במצוות התלויות בארץ – הגדרה שנובעת מברית סיני כמובן – נקבל את הטבלה הבאה:[1]

 

ארץ ישראל הרוחנית

ארץ ישראל המדינית

 

 

#3 : "קדושת השכינה", הנעוצה בברית מילה

#1 : הארץ שהובטחה לאבות בברית בין הבתרים

ברית אבות

#5: ארץ החייבת במצוות התלויות בארץ

#4: "קדושת המקדש" של הרב סולובייצ'יק

#2 : דינים התלויים בגבולות עולי מצרים

ברית סיני

 

הגדרה 1 נובעת מעצם ההבטחה בברית בין הבתרים, המבשרת על מולדת העתיד של עם ישראל. הגדרה 2 מייצגת את מימוש ברית בין הבתרים באמצעות כיבוש עולי מצרים, ומגדירה את גבולות הארץ ביחס, למשל, לדינים הנוהגים רק בעם ישראל כעם. הגדרה 3 מתארת את השראת השכינה הקמאית שבארץ ישראל, שייתכן והפכה משמעותית לעם ישראל רק באמצעות ברית מילה. הגדרה 4, שבהכרח בונה על הגדרה 3, רואה את ארץ ישראל כמקום הראוי למקדש ה' וכמקום שקרבנות מסוימים מוכרחים לבוא מתבואתו.

מזווית זו, הגדרה 5, שהיא כנראה ההגדרה הנפוצה יותר ל"ארץ ישראל", נראית פתאום צרה למדי. אם ניזכר קודם, הכפתור ופרח אפילו מהסס אם להשתמש בכלל במילה "קדושה" לגבי פן זה של ארץ ישראל, למרות שקריאה פשוטה של מקורות רבים עשויה להצביע על כך. לכל היותר, הגדרה 5 מגדירה קדושה לאדמת הארץ, המחייבת יבולים מסוימים במצוות – כגון תרומות ומעשרות. מהו היחס המדויק בין קדושה זו ובין הקדושות האחרות – בעיקר לאור העובדה שהן חלות בשטחים שונים – דורש הבהרה נוספת.[2]

 

האם ישנה משמעות ל"ארץ האבות"?

בניגוד להגדרה 5, שהיא ההגדרה המשפטית המוצקה ביותר, אך גם הפחות אינטואיטיבית מבין החמש, הגדרה 1 – הארץ שהובטחה לאבות – נשמעת ההגדרה הפשוטה ביותר אך גם החמקמקה ביותר מניסוח משפטי-הלכתי. ניתן בקלות להצביע על השלכות הלכתיות של הקטגוריות האחרות – כיבוש עולי מצרים, הארץ בה השכינה שורה, ארץ המקדש והארץ שאדמתה מקודשת – אך האם היותה של הארץ "ארץ האבות" נושאת משמעות כלשהי לדורות?

בשאלה זו מונח במובלע גם פקפוק בעצם הלגיטימיות של הגדרה כזו. בדרך כלל, ההבחנה בין פלפול חסר משמעות לעיון הלכתי אמיתי הוא היכולת לבסס חילוק מוצע ב"נפקא מינה" מעשית. יתירה מזו, במקרה זה יש לנו סיבה מיוחדת לפקפק בהגדרה 1, לאור המהלך שפותח על ידי הרב יואל בן נון אותו הזכרנו בשיעור 21 ("הארץ וארץ כנען בתורה" – פרקי האבות עמ' 29-71). לדעת הרב בן נון, בעוד שהגבולות של ארץ ישראל הרוחנית נמצאים במקום גיאוגרפי מסוים, הרי שהגבולות של ארץ ישראל המדינית אינם מבוססים על הגיאוגרפיה אלא על ההיסטוריה.[3] מכיוון שכך, הרב בן נון ידחה כנראה את קיומה הגדרה 1, ארץ האבות, כמושג שיש לו לעצמו משמעות לדורות, וישלב אותה בהגדרה 2, הארץ הנכבשת מתוך קיום ברית בין הבתרים (עמ' 44-45).[4] יתירה מזו, כל התייחסות ל"ארץ כנען" או לגבולות מוגדרים כלשהם מתייחסת בהכרח להגדרה 3, לפי שיטתו.

בניגוד אליו, אציע כאן שהגבולות של ארץ האבות נושאים משמעות הן מהצד הלאומי (הגדרה 1) והן מהצד הרוחני (הגדרה 3), אפילו אם החזון ההיסטורי של ארץ האבות מבשר גם הרחבה של גבולות אלו במהלך הזמן (הגדרה 2). בעקבות הבחנה שהבאנו קודם, יתכן שהגדרה 1 מתייחסת לארץ שנושבה או נרכשה על ידי אברהם אבינו ("קום והתהלך בארץ לאורכה ולרחבה" (בראשית י"ג, י"ז)).[5] הגדרה 2, לעומת זאת, נובעת מברית בין הבתרים הצופה את העתיד, בו תהליך היסטורי יסתיים בכיבוש ("וְדוֹר רְבִיעִי יָשׁוּבוּ הֵנָּה" (בראשית ט"ו, ט"ז)). אך כיצד ניתן להוכיח ממקורות ההלכה כי להבחנה זו יש משמעות?

 

ארץ ברית האבות: של האבות, או של השראת השכינה?

ישנם כמה דינים הנראים כמתייחסים לגבולות המצומצמים יותר, של "ארץ כנען" כפי שהובטחה לאבות. עם זאת, לגבי כל אחד מהם יש לבחון איזה צד בדיוק משתקף באותו הדין – האם הצד המדיני/לאומי (הגדרה 1) או הצד הרוחני (הגדרה 3). אם דינים אלה הם פשוט תוצאה של השראת השכינה בארץ ישראל, אין הם מסייעים להוכיח משהו לגבי משמעותה של הגדרה 1 לדורות.

 

1. ירושת הארץ על ידי כהנים ולויים

לגבי האיסור על כהנים ולויים לנחול בארץ או בשלל שנבזז במלחמה, כותב הרמב"ם:

"יראה לי שאין הדברים אמורים אלא בארץ שנכרתה עליה ברית לאברהם ליצחק וליעקב וירשוה בניהם ונתחלקה להם אבל שאר כל הארצות שכובש מלך ממלכי ישראל הרי הכהנים והלוים באותן הארצות ובביזתן ככל ישראל"   (הל' שמיטה ויובל י"ג, י"א).[6]

מדוע גבולות הארץ "שנכרתה עליה ברית" לאבות כה חשובים? ניתן להציע לכך שני הסברים שונים, לאור הגדרות 1 ו-3 בהתאמה. מצד אחד, ייתכן שדין זה מבטא את המבנה החברתי האידיאלי של המדינה על פי התורה, בו רוב העם עובד את האדמה ואנשי הרוח מלמדים ומפיחים את הרוח בשאר (ראו הל' שמיטה ויובל י"ג, י"ב). ייתכן שהתורה עומדת על מבנה חברתי כזה בגבולות המולדת המקורית של עם ישראל, אך גמישה יותר בחבלי ארץ המתווספים עליה.

הסבר אחר הוא שייחודה של ארץ האבות ביחס לכהנים והלויים אינו נעוץ בהוצאתם מכלל ירושת הארץ, אלא בזכויות היתר מהן הם נהנים. התורה כותבת בכמה מקומות ששבט לוי אינו נוחל חלק בארץ כי "ה' הוּא נַחֲלָתוֹ" (דברים י', ט'; דברים י"ח, ב').[7] ייתכן ש"החלפה" זו עולה על הדעת רק במקום בו נוכחות השכינה מוחשית. רק בארץ השראת השכינה יכולים כהנים ולוויים לקחת חלק בה' כפשוטו, במקום נחלה בארץ. מחוץ לארץ זו, אין הם מוגבלים ביכולתם לנחול אדמות ולקחת חלק בשלל המלחמה, כי ה' אינו "זמין" באותה מידה שם.[8]

 

2. כיבוש ארצות שמחוץ לארץ כנען

כפי שהערנו בשיעור קודם, הגדרת הרמב"ם ל"ארץ ישראל" בתחילת הלכות תרומות כוללת כל ארץ שנכבשה על ידי "מלך ישראל או נביא, בהסכמת רוב ישראל" (הל' תרומות א', ב'). מדוע, אם כך, לא קיבלה סוריה מעמד מלא של ארץ ישראל, למרות שנכבשה על יד דוד המלך? הרמב"ם משיב:

"מפני שכבש אותם קודם שיכבוש כל א"י אלא נשאר בה משבעה עממים ואילו תפס כל ארץ כנען לגבולותיה ואחר כך כבש ארצות אחרות היה כיבושו כולו כא"י לכל דבר"   (הל' תרומות א', ג').[9]

לדעת הרמב"ם, הרחבת ארץ ישראל מוכרחת להתבסס על השלמת הליבה של הארץ – ארץ כנען. גם דין זה ניתן להסביר בשני אופנים. האחד, ניתן לקשר אותו להגדרה 1 – הארץ שהובטחה לאבות כמולדת עבור זרעם. אף שברית האבות מאפשרת הרחבה של ארץ ישראל המדינית, הלגיטימיות של ההרחבה מתבססת על קיומה של ליבת הארץ, הארץ עליה דרך אברהם אבינו, במלואה. רק כאשר מלוא השטח בין הים לנהר נכבש, ניתן לראות כיבושים נוספים כחלק מייעודו של עם ישראל ולא כיוזמה פרטית.[10]

האופן השני הוא לקשר דין זה למעמדה הרוחני של הארץ (הגדרה 3), ולא למשמעותה הלאומית. בעוד שקודם תיארנו שתי תפיסות של הארץ בספר בראשית – האחת של ברית בין הבתרים, והשנייה של ברית מילה – ייתכן שדין זה משלב את שתי התפיסות יחד. רק לאחר שלב הארץ הניחנה בהשראת השכינה הגיע לגורלו, יכולה השפעתו לגלוש אל מעבר לשפתה, אל הארצות הסמוכות. ארץ ישראל המדינית המורחבת מוכרחה להיות נעוצה בארץ ישראל הרוחנית, בעלת הגבולות המצומצמים יותר.

 

3. הכניסה לארץ

בארבעה מקומות[11] לומד הספרא: "כי תבואו יכול משבאו לעבר הירדן תלמוד לומר אל הארץ, אל הארץ המיוחדת". המפרשים נחלקו לגבי המסקנה המדויקת מלימוד זה. מהר"י קורקוס מציע שדינים אלה שייכים רק בארץ ישראל שממערב לירדן.[12] הפירוש לספרא המיוחס לר' שמשון משאנץ, לעומת זאת, טוען שהמקום המדובר בספרא אינו כפוף לדינים אלה, אלא שהוא הגורם המאפשר לדינים אלה (ספרא בהר פרשה א).[13] דינים אלה יחולו בסופו של דבר בשני עברי הירדן, אך רק לאחר שעם ישראל יגיע אל הארץ המיוחדת לו, ממערב לירדן.

בהקשרים אחרים, עניין זה בולט אפילו יותר. אף שערלה, חדש וכלאיים נוהגים במידה מסוימת גם מחוץ לארץ ישראל, מצוות אלה לא חלו שם כלל עד שנכנסו בני ישראל לארץ (ראו קידושין לח.).[14]

מה הייתה משמעות חציית הירדן עבור בני ישראל? נראה שקשה לייחס זאת להגדרה 3 – ארץ השראת השכינה. סביר יותר שמשמעות החצייה היא בכך שעם ישראל הגיע אל ארץ ייעודו הלאומי, כפי שהובטח בברית האבות – במילים אחרות, ארץ ישראל של הגדרה 1. אף שברית האבות יכולה להביא בחשבון, ואף לצפות, ארץ רחבה "מִנְּהַר מִצְרַיִם עַד הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר פְּרָת" (בראשית ט"ו, י"ח), עדיין ישנה משמעות לשטח המצומצם יותר בו ישבו האבות בפועל. רק לאחר שמגיע לשם עם ישראל, מתקיים "כי תבואו אל הארץ".

 

4. דינים שאינם תלויים לחלוטין בהגדרה 5

רוב המצוות התלויות באדמת-הארץ ("חובת הקרקע"; ראו קידושין לז.), כמו תרומות, מעשרות ושנת השמיטה, לא נהגו עד השנה הארבע-עשרה לכיבוש וחלוקת הארץ. עם זאת, חז"ל מנו כמה יוצאי-דופן. למשל, במשנה: "עת שבאו אבותינו לארץ, מצאו נטוע – פטור. נטעו [הגויים,[15] לאחר מכן], אף על פי שלא כבשו – חייב" (ערלה א, ב).[16]

ניתן לשאול: היכן בדיוק נהגו דיני ערלה במהלך שלב ראשוני זה? בעוד שהדינים הנובעים מהגדרה 5 שייכים לחבלי הארץ שנכבשו ונתקדשו, המקומות בהם נוהגת ערלה אינם תלויים בכיבוש כלשהו. מסתבר שהפתרון נעוץ בהגדרה 1 – ארץ ישראל כפי שהיא מתוארת בספר בראשית (ובהמשך בספר במדבר ל"ד, א'-י"ב).[17] מהרגע שעברו בני ישראל את הירדן, התחייבה ארץ ישראל ה"קדמונית" בערלה,[18] אף שלגבולותיה אין משמעות לגבי רוב שאר המצוות התלויות בארץ.

 

חתימה: רוחניות וזהות לאומית דרך ארץ ישראל

בתחילת סדרה זו, מנינו ארבעה ערכים מרכזיים של ברית האבות: 1. עם ישראל; 2. ארץ ישראל; 3. ניסיון לחיות באופן מוסרי; 4. כמיהה לקשר עם הקב"ה. בנקודה זו, ניתן לחדד את המשמעות של ארץ ישראל עבור ברית האבות. בנוסף להיותה מולדתו של עם ישראל מאז התחילה לבקוע זהותו הלאומית (הגדרה 2), ארץ ישראל מהווה גם את נקודת המוקד של העולם הרוחני של עם ישראל (הגדרה 4).[19] יתירה מזו, כפי שהדגשנו חזור והדגש – ברית סיני מחדדת ויוצקת תוכן מוגדר בכל אחד מן הערכים האלה, תוך שימור הכוח הראשוני והמחייב של הברית הראשונה. בעוד שברית סיני יוצרת קטגוריות כמו "שם" ארץ ישראל ו"קדושת המקדש", תפיסות אלה אינן משקפות באופן מלא את התחושה של הליכה בעקבותיו של אברהם אבינו, או הקשר עם הקב"ה שתמיד חיפשו יהודים בארץ אבותיהם.

בראש ובראשונה, בארץ ישראל מתמזגים הערכים הקמאיים של זהות לאומית וייעוד רוחני. מעבר למניית חמש הגדרות של ארץ ישראל, חיפשנו – ונמשיך לחפש – נקודות של חיבור והשקה. בשיעור הקודם, בחנו את ההשתלבות יחד של ארץ ישראל כמקום השראת השכינה (הגדרה 4) עם ארץ ישראל כמוקד התודעה הלאומית של עם ישראל (הגדרה 2). בשיעור זה, אחד ההסברים שהצענו לגבי הצורך לכבוש את ארץ כנען לפני כיבוש חבלי ארץ רחוקים יותר, הוא הצורך לעגן את ארץ ישראל הנרחבת, הפוליטית (הגדרה 2) עם ארץ ישראל המצומצמת, היא מקום השראת השכינה (הגדרה 3). קו מחשבה זה מביא לתפיסה של קשר הדדי: השכינה צריכה לשרות במרכזה של מולדת עם ישראל, ובה בעת נוכחות לאומית של עם ישראל היא תנאי להשראת שכינתו של הקב"ה בה. רק באמצעות השילוב של ברית האבות וברית סיני, מצד אחד, ושילוב של חזון לאומי ורוחני מצד שני, יכולה החוויה של עם ישראל בארץ ישראל להגיע לשיאה:

"וְיָשְׁבוּ עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לְעַבְדִּי לְיַעֲקֹב[20] אֲשֶׁר יָשְׁבוּ בָהּ אֲבוֹתֵיכֶם וְיָשְׁבוּ עָלֶיהָ הֵמָּה וּבְנֵיהֶם וּבְנֵי בְנֵיהֶם עַד עוֹלָם וְדָוִד עַבְדִּי נָשִׂיא לָהֶם לְעוֹלָם: וְכָרַתִּי לָהֶם בְּרִית שָׁלוֹם בְּרִית עוֹלָם יִהְיֶה אוֹתָם וּנְתַתִּים וְהִרְבֵּיתִי אוֹתָם וְנָתַתִּי אֶת מִקְדָּשִׁי בְּתוֹכָם לְעוֹלָם: וְהָיָה מִשְׁכָּנִי עֲלֵיהֶם וְהָיִיתִי לָהֶם לֵא-לֹהִים וְהֵמָּה יִהְיוּ לִי לְעָם"   (יחזקאל ל"ז, כ"ה-כ"ז).

 

לעיון נוסף:

1. האם סוריה קדושה בקדושת ארץ ישראל (הגדרה 5), אם מדאורייתא ואם מדרבנן? האם יש לה "שם" ארץ ישראל (הגדרה 2)? ראו גיטין ח. ו"שיעורי הרב יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק זצ"ל מפי השמועה" שם.

2. בהערה 9 לעיל הבאנו דעת כמה מהמפרשים הסבורים שדרגתה הנמוכה של סוריה אינה קשורה לטעות מצידו של דוד המלך, אלא לעיקרון שלא ניתן לקדש חבלי ארץ נוספים בקדושת ארץ ישראל בטרם נכבשה כל ארץ כנען. אם כך, כיצד התקדש עבר הירדן המזרחי? ראו את התשובות השונות במקורות שהובאו לעיל.

3. הערנו לעיל כי לערלה קשר שונה לארץ ישראל משאר המצוות התלויות בארץ מבחינת נקודת הזמן בה התחיל החיוב במצווה. האם יש לכך השלכות אחרות? ראו מלבושי יום טוב ב, "קונטרס חובת קרקע" ב יז.

4. האם ייתכן שלארץ ישראל ישנו קשר ייחודי גם לערך השלישי של ברית האבות – הרדיפה אחר חסד וצדק? ראו מו"ר הרב אהרן ליכטנשטיין, מנחת אביב, "צדקה בארץ ובחוץ לארץ", עמ' 107-116.

 

להערות ושאלות:

 

[email protected]

 
[1]   בשיעור 19, ייחסנו את "שם" ארץ ישראל, המוגדר על ידי גבולות עולי מצרים (הגדרה 2), לברית האבות ואת קדושת הארץ (הגדרה 5) לברית סיני. ההצעה המסויגת יותר המוצעת כאן היא ששתיהן עשויות לנבוע מברית סיני (אם כי יש לפקפק בכך לגבי הגדרה 2). אף על פי כן, הגדרה 2 בונה באופן ישיר על ברית האבות, שלא כמו הגדרה 5.
[2]   רש"י בבא מציעא פט. מקשר את החיוב לעשר להקמת המשכן, וכך מסביר מדוע לא קוימה המצווה עד שחלפו 14 שנה מכיבוש הארץ על ידי עם ישראל. עם זאת, במקומות נוספים (כתובות כה.; נידה מז.) רש"י מציע הסברים אחרים. לגבי הצורך בבעלות ישראל על הארץ כתנאי לחיוב המצוות הנובעות מהגדרה 5, ראו רמב"ן בבא מציעא קא. וחידושי רבנו חיים הלוי על הרמב"ם, תרומות א, י.
[3]   הרב בן נון לומד זאת, חלקית, מהכתוב: " כָּל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר תִּדְרֹךְ כַּף רַגְלְכֶם בּוֹ לָכֶם יִהְיֶה" (דברים י"א, כ"ד; עמ' 44-45 בהערה). עם זאת, ראו ספרי ורמב"ן שם, וגם ברמב"ן על גיטין ז:.
[4]   נראה שלדעת הרב בן נון, הגדרה 5 זהה עם הגדרה 2 (עמ' 47).
[5]   ראו שיעור 19 ובכללו הערה 21. חבלי ארץ אלו זהים ככל הנראה למתואר בבמדבר ל"ד א'-י"ב (ראו גם הערה 17 לקמן). הגדרות אלה, 1, 3 ו-4, מתייחסות כולן אל אותו שטח (ארץ כנען), בעוד שהגדרות 2 ו-5 עשויות לכלול בתוכן שטח גדול יותר או פחות, בהתאם לנסיבות (ראו שיעור 18 ושיעור 19).
[6]   לגבי שיטת הרמב"ם, ראו ספרי על דברים י"ח, ב' וספרי זוטא על במדבר י"ח, כ'. ראו גם רש"י דברים י"ח, ב' ורמב"ן שמות י"ג, ה'.
[7]   ראו גם במדבר י"ח, כ', ורמב"ם הל' שמיטה ויובל י"ג, י"ב.
[8]   מקום בו עשוי לבוא לידי ביטוי ההבדל בין שני הסברים אלה הוא חבלי הארץ של הקניזי, הקיני והקדמוני, הכלולים בברית בין הבתרים אך נמצאים מחוץ לגבולות ארץ כנען הרוחנית. מלשון הרמב"ם מסיק ר' חיים קנייבסקי (דרך אמונה יג נא) שהכהנים והלויים מנועים מלנחול גם בחבלי ארץ אלה. אמנם, אם נקשר את הוצאתם מכלל נחלה בארץ להשראת השכינה, יתכן שלא תהיה עליהם כזו מגבלה שם.
[9]   ראו גם הלכות מלכים ה ו. בפירושו למשנה (דמאי ו, יא), מביא הרמב"ם את הספרי (דברים י"א, כ"ד), הקושר את מעמדה של סוריה לכיבושה בטרם-עת על ידי דוד, לפני שהשלים את כיבוש ארץ כנען: "דוד עשה שלא כתורה התורה אמרה משתכבשו ארץ ישראל תהו רשאים לכבש חוצה לארץ והוא לא עשה כן" (ספרי דברים פיסקא נא). בהבנה פשוטה, דברי הספרי מצביעים על כך שמעמדה החלקי של סוריה לעניין מצוות התלויות בארץ נובע מחטא (ראו גם השגות הרמב"ן על ספר המצוות לרמב"ם, שכחת העשין מצוה ד). אמנם, כפי שכותבים כמה מן המפרשים (מעדני ארץ תרומות א ג א וקהילות יעקב שביעית יב ג; ראו גם שו"ת מהריט"ץ רטז), איסור כזה אינו מופיע במשנה תורה והרמב"ם שם אינו קושר את מעמדה של סוריה לחטא כלשהו שחטא דוד. אם כך, הדרישה שהרחבת ארץ ישראל תתבסס על כיבוש מלא של ארץ ישראל המצומצמת נראית פשוט חלק יסודי מהגדרתה ומעמדה של הארץ, ולא שאלה של מצוה או עבירה.
במאמר מוסגר, אם אכן ישנה מצוה לכבוש את כל ארץ כנען לפני יציאה לכיבושים חדשים, הרי לנו השלכה הלכתית נוספת של הגדרה 1. אמנם, הספרי מקשר איסור כזה לציווי לבער עבודה זרה מארץ ישראל, שמסתבר שנובע מהגדרה 3 (ארץ ישראל כמקום השראת השכינה).
[10] בלשון חז"ל "כיבוש יחיד" (גיטין ח:).
[11] מצורע פרשה ה, לגבי נגעי בתים; קדושים פרשה ג, לגבי ערלה; אמור פרשה י, לגבי הבאת העומר; בהר פרשה א, לגבי שנת השמיטה.
[12] בפירושו על הרמב"ם הלכות שמיטה ויובל ד כח. ראו גם בפירושו להלכות ביכורים ב א וברכי יוסף אורח חיים תפט ג.
[13] ראו גם חזון איש זרעים ליקוטים י א-ב; קהילות יעקב שביעית יב ו-ז ומעדני ארץ תרומות א ג ב.
[14] רש"י נותן לכך טעם מעשי: "שהרי במדבר לא זרעו ולא קצרו ולא נטעו" (רש"י קידושין לח.). אמנם, החזון איש (ערלה א, יא-יב) למד מהגמרא במנחות פד. שכניסת בני ישראל לארץ גרמה להחלת החיוב במצוות אלה ברמה היסודית.
[15] ספרא קדושים פרשה ג.
[16] לגבי חיוב מצוות חלה וחדש מיד לאחר הכניסה לארץ, ראו קידושין לז: וירושלמי חלה ב א.
[17] רש"י מסביר שהתורה כתבה את גבולות ארץ ישראל "לומר לך מן הגבולים הללו ולפנים המצוות נוהגות" (רש"י במדבר ל"ד, ב'). ר' אלחנן וסרמן מקשה שמצוות התלויות בארץ תלויות בכיבוש בלבד, בין אם בתוך ובין אם מחוץ לגבולות אלה – אז מה בא הכתוב ללמדנו (קובץ הערות סב ג)? הצעה אחת היא כי ניתן לומר שרש"י התייחס למצוות שנהגו עוד לפני הכיבוש בפועל.
[18] יש להניח, על פי החזון איש (ערלה א, יד-טו) ור' חיים קנייבסקי (דרך אמונה מעשר שני י, ע) שהמשנה מתייחסת לנטיעות בכל הארץ, גם מה שאינו תחת יד ישראל. ראו גם מלבושי יום טוב ב, "קונטרס חובת קרקע" ב ושושנים לדוד על ערלה א ב (מובא בתוספות אנשי שם). החזון איש סבור, בדומה לכך, כי כל הארץ התחייבה בחלה מעת הכניסה לארץ; עם זאת, ראו קובץ הערות סב ג. ראו גם ירושלמי חלה ב א לגבי חדש.
[19] ראו רמב"ן בראשית כ"ו, ה'; רמב"ן ויקרא י"ח, כה. ראו גם הרב סולובייצ'יק, חמש דרשות, עמ' 90-95.
[20] ראו פירוש רש"י לפסוק; ראו גם שבת קיח.