ארץ ישראל | יישוב ארץ ישראל | 9
אחד המאפיינים הבולטים בקיומו של עם ישראל בדורות האחרונים (ללא קשר לעמדה הננקטת לגבי ציונות ומדינת ישראל) הוא כינונם מחדש של החיים הציבוריים של עם ישראל בארץ ישראל, וחזרתה של ארץ ישראל אל מרכז התודעה והחוויה שלנו. יחד עם התפתחות דרמטית זו, נרשמה גם התעוררות של העיסוק התורני בנושאים שהיו רדומים במשך זמן רב – החל בענייני קדשים וטהרות, וכלה בעניינים הקשורים לניהול אומה במימד החברתי והמדיני. בעוד ששני הנושאים עוררו פרץ יצירתיות תורני, הרי שהנושא האחרון מהווה אתגר מיוחד. מצד אחד, בספרות ההלכה לדורותיה אין מקור ישיר העוסק בשאלות כמו "שטחים תמורת שלום" או מחויבויות יהדות חו"ל לארץ ישראל, כפי שיש מקורות לגבי מעשרות ושמיטה. נחיצות העיסוק בשאלות אלה ומשמעות השלכותיהן לחיים יהודיים מצריכים מסגרת מנחה שתאפשר דיון בהן.
בשיעורים 16 ו-17 בחנו את משמעות ברית האבות להבנת הריבונות היהודית המתחדשת בארץ ישראל. בשיעורים הבאים, כאקורד סיום לדיון בשאלת הארץ בברית האבות, נעסוק בשאלת המשמעות של ברית האבות למחויבויותינו כיום לגבי הארץ עצמה. נתחיל בעיסוק בשאלת ישוב ארץ ישראל, ולאחר מכן נדון בהשלכות התשובה לשאלה זו במישור הלאומי והפרטי.
המצווה ליישב את הארץ?
בדרך כלל, דיון בשאלת המחויבות בנושא כלשהו מתחיל בסקירת ספרות ההלכה בניסיון למצוא חיוב בסיסי שממנו נגזרות השלכות שעשויות להיות קשורות לנושא. האם זוהי מצווה מדאורייתא או מדרבנן? אם זו מצווה מן התורה – האם היא מצווה עצמאית בתרי"ג המצוות, או שהיא חלק ממצווה אחרת? מאיזה פסוק נלמדת מצווה זו, וכיצד משפיע הפסוק על הבנתנו את המצווה?
למרבה ההפתעה, כמות החומר ההלכתי העוסק בחובה הספציפית ליישב או לגור בארץ ישראל מצומצמת להפליא. בעוד שישנם תחומים בהלכה להם מוקדשות מסכתות שלמות, הרי שהמקור המרכזי לשאלת ישוב ארץ ישראל הוא פסקה אחת של הרמב"ן בהשגותיו על ספר המצוות לרמב"ם. ברשימת המצוות שהוא סבור שהרמב"ם השמיט, הוא מונה:
"מצוה רביעית – שנצטווינו לרשת הארץ אשר נתן הא-ל יתברך ויתעלה לאבותינו, לאברהם, ליצחק וליעקב, ולא נעזבה ביד זולתנו מן האומות או לשממה" (השגות הרמב"ן לספר המצות).
הרמב"ן לומד חיוב זה מהפסוק "וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ וִישַׁבְתֶּם בָּהּ" (במדבר ל"ג, נ"ג),[1] ומביא ראיות נוספות מן הכתוב לכך שיש כאן מצוה של ממש, ולא רק הבטחה. הוא ממשיך ומגדיר כיבוש של הארץ בדרך מלחמה כ"מלחמת מצוה". לבסוף, הוא כולל תחת המצווה גם חיוב פרטי על האדם לגור בארץ ישראל.
מצד אחד, דברים אלה של הרמב"ן מועלים על נס בחוגים מסוימים, והפכו אף ליסוד מרכזי באגפים מסוימים של הציונות הדתית.[2] מצד שני, דברים אלו עצמם עשויים לחתור תחת החשיבות שמנסים להעניק להם חוגים אלה. אם כה ברור שישנה מצוה מוגדרת לכבוש וליישב את ארץ ישראל, מדוע היא נזכרה לראשונה אצל הרמב"ן, במאה ה-13? מה עלינו ללמוד משתיקת הרמב"ם לגבי ישוב ארץ ישראל, שהיא זו שהביאה את הרמב"ן לכתוב את השגתו? האם יתכן שלדעת הרמב"ם אין להלכה עמדה לגבי הישיבה בארץ ישראל?
בצורתה הקיצונית, אפשרות אחרונה זו אינה מסתברת כלל. בהקשרים שונים מביא הרמב"ם הלכות רבות מחז"ל המעניקות משקל הלכתי לישוב ארץ ישראל. למשל, על מנת לקנות בית מגוי בארץ ישראל הותר לומר לגוי לכתוב את שטר המכירה בשבת. אף שבדרך כלל אין לומר לגוי לעשות מלאכה עבור ישראל – "משום ישוב ארץ ישראל לא גזרו בדבר זה" (הל' שבת ו, יא). יתירה מזו, אישה המסרבת לעלות לארץ ישראל מאבדת את כתובתה (הל' אישות יג, יט-כ); באופן דומה, עבד כנעני הרוצה להישאר בארץ ישראל נגד רצון רבו, ידו של העבד על העליונה (ראו הל' עבדים ח, ו-יא). לבסוף, בחירתו של הרמב"ם לכלול במשנה תורה רבים מדבריהם הנוקבים של חז"ל לגבי ישיבת ארץ ישראל (הל' מלכים ה ט-יב) מפריכה באופן ברור כל ניסיון לטעון שיצירתו ההלכתית של הרמב"ם אדישה לארץ ישראל.
המפרשים מעלים הצעות רבות כדי להסביר את עמדת הרמב"ם. ר' יצחק ליאון בפירושו "מגילת אסתר" על ספר המצוות של הרמב"ם, טוען כי המצווה ליישב ולגור בארץ ישראל הייתה קיימת רק בזמן קדושה ראשונה, אך הופקעה בגלות. עם זאת, האבני נזר (יורה דעה תנד, ד) מציין שטענה זו אינה עולה בקנה אחד עם לשון הרמב"ם בהלכות עבדים, ש"דין זה בכל זמן אפילו בזמן הזה שהארץ ביד גויים" (הל' עבדים ח, ט).
אחרים סבורים שהרמב"ם מודה שיש חיוב דאורייתא בישוב ארץ ישראל, אלא שהוא כולל אותו בתוך מצווה אחרת.[3] האבני נזר עצמו מציע שישוב הארץ הוא מטרת הורשת שבעת עממי כנען, ולכן לא נמנה כמצווה נפרדת בתרי"ג (תנד, ו). הרב שאול ישראלי מעלה אפשרות אחרת:
"והנראה בזה כי מוצאים אנו בתורה חיוב הודאה על הארץ בברכת המזון... ופשוט, שתנאי ראשון להכרת טובה זו הוא שלא ימאסו בארץ וישמחו בישיבתה. כי הבוחר לו לישיבתו ארצות חוץ לארץ ומעדיפם על ארץ ישראל, הרי הוא מגלה במעשה שהוא מואס בנחלת ה'... ויוצא שמצות ישיבת ארץ ישראל כלולה היא במצות התורה של ברכת הארץ שבברכת המזון. וזה היה גם חטא המרגלים כלשון הכתוב בתהילים "וַיִּמְאֲסוּ בְּאֶרֶץ חֶמְדָּה לֹא הֶאֱמִינוּ לִדְבָרוֹ" (תהילים ק"ו, כ"ד)" (ארץ חמדה כט).
המשותף לכל דעות אלה, שהן סבורות כדבר פשוט שישנו חיוב בסיסי שאינו שנוי במחלוקת, הנוהג בכל זמן, לשבת בארץ ישראל, וכל זה גם לדעת הרמב"ם. מתוך הנחה זו, הן מחפשות מצווה תחתיה ניתן לכלול את ישוב ארץ ישראל.[4] אך האם מוצו כל הדרכים?
ישוב ארץ ישראל וברית האבות
לגבי ישוב ארץ ארץ ישראל, אני שותף לנקודת המוצא של דעות אלה אך מציע להשקיף על הנושא מכיוון אחר לחלוטין. בתגובה להשגת הרמב"ן, הן נחושות למצוא מקור לישוב ארץ ישראל בתוך תרי"ג המצוות של הרמב"ם. אך אולי יש לחפש לא רק בברית סיני! הרעיון שצאצאי אברהם אבינו, כאומה וכפרטים, מוכרחים לשאוף ליישב את ארץ ישראל הוא מרכיב בסיסי של ברית הקב"ה עם אבותינו. כיוון שכך, יתכן שהוא מושרש עמוק מספיק על מנת שלא יהיה צורך לחזור עליו כציווי מפורש בברית סיני. אמנם, ברית סיני מקדישה מצוות רבות לחיים בארץ ישראל, ומרכזיותה של ארץ ישראל משתקפת בהלכה. עם זאת, הכוח הבסיסי מאחורי ישוב הארץ נשאר ברית האבות, ולא המסגרת ההלכתית של ברית סיני. תפיסה זו עולה, כך נדמה לי, מדברים שפרסם ר' אהרן סולובייצ'יק.[5] בהסבר ישוב ארץ ישראל לדעת הרמב"ם, ר' אהרן סולובייצ'יק מתייחס בהתחלה להשמטה מספר המצוות. הוא מציע שהרמב"ם רואה בישוב הארץ מצווה "קיומית", ולא מצוה "חיובית". מכיוון שכך, ישוב הארץ אינו יכול להיכלל במניין התרי"ג, למרות שהיא מצוה מן התורה ו"שקולה כנגד כל התורה" (ספרי דברים יב, כט).
עדיין, שואל ר' אהרן סולובייצ'יק, כיצד ניתן לקרוא לחטא המרגלים חטא[6] אם כל מה שעשו הוא להתבטל מקיום מצוה קיומית? מוכרח להיות, לדעת הרמב"ם, מקור אחר המחייב לכבוש וליישב את ארץ ישראל. ר' אהרן סולובייצ'יק מסביר:
"החובות שמוטלים על עם ישראל נובעים מן הברית שכרת הקב"ה עם ישראל ביחס לארץ ישראל... ברית הארץ משמעותה הסכם או חוזה בין הקב"ה ועם ישראל ביחס לארץ ישראל המטילה חובות הדדיים על שני הצדדים לברית, שהם הקב"ה ועם ישראל. על ידי ברית הארץ הקב"ה הבטיח לכנסת ישראל שבכל הדורות שהם יחזיקו וישלטו בארץ ישראל. ברם, ההתחייבויות שבברית הארץ אינן חד-צדדיות, רק דו-צדדיות" (עמ' 112).
מלבד המצוות של ברית סיני, מציע הרב סולובייצ'יק שישנה "ברית הארץ", המצפה מעם ישראל לכל הפחות להתייחס לארץ ישראל כאל הארץ המובטחת ולנהוג בהתאם. דור המדבר, לעומת זאת, "וַיִּמְאֲסוּ בְּאֶרֶץ חֶמְדָּה" (תהילים ק"ו, כ"ד) ודחו אותה, ובכך הפרו את הברית עם הקב"ה.
נראה שהרב סולובייצ'יק מקבל באופן בסיסי את דעתו של הרב ישראלי לגבי שיטת הרמב"ם בעניין ישוב ארץ ישראל, כולל טיב המאיסה בארץ בחטא המרגלים. ישוב הארץ אינו עבירה מוגדרת, אלא הביטוי הטבעי של ערך גדול יותר – תפקידה של ארץ ישראל בייעודנו הלאומי. כפי שמבאר הרב סולובייצ'יק:
"הרמב"ם סובר שהמצווה של 'וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ' היא רק מצוה קיומית, אבל הרמב"ם מודה שעם ישראל בכללו מחויב להיות כל כך מסור ומוקדש בזיקתו וחמדתו לארץ ישראל עד ששום קושי, עמל לחץ וסבל לא יעצרו את התגשמות החמדה של עם ישראל לארץ ישראל" (עמ' 113).
כתמונת ראי לכך, חטא המרגלים אינו ברצונם לבטל מצוה חיובית,[7] אלא בדחייתם את הרעיון הא-לוהי לגבי ייעודו של עם ישראל.
עם זאת, הרב ישראלי מעגן את החיוב הזה באחת המצוות של ברית סיני – החיוב לברך לאחר המזון – בעוד שהרב סולובייצ'יק פונה ל"ברית הארץ", אותה הוא מייחס לאבות:
"ברית הארץ בראשונה נכרתה לאברהם אבינו במחזה של ברית בין הבתרים, וברית בין הבתרים זו נשנית ליצחק... ונשלשת ליעקב" (עמ' 113).
יתרה מזאת, "ברית הארץ זו שכרת הקב"ה עם כל האבות הוכרתה והוקמה מחדש בין הקב"ה ועם ישראל בכללו על ידי משה רבנו בתור שלוחם", אך לא בהר סיני, אלא ברית הארץ "הוקמה בין הקב"ה ועם ישראל במחזה הסנה ובתחילת וארא, במקום שהתורה אומרת "וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי לָתֵת אֹתָהּ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה אֲנִי ה'" (שמות ו', ח')" (עמ' 113).
אירועים אלה מייצגים לא ציווי הלכתי לעם ישראל, ולא רק מספרים לנו על תכניותיו של הקב"ה; אלא, לפי הרב סולובייצ'יק, הם מאשררים מחדש את ברית האבות כאשר ההיסטוריה של עם ישראל מתחילה ללבוש צורה. דרך התגלויות אלה "עם ישראל בכל הדורות נעשה לבעל דבר וצד בברית הארץ ביחס לכל ההתחייבויות והזכויות המסובכות והקפולות בתוכה".[8]
כך, גם אם הרמב"ם אינו מכיר בחיוב ישוב ארץ ישראל הנובע מברית סיני – טוען הרב סולובייצ'יק – הוא מכיר באחריות הנובעת מברית האבות. ברית בין הבתרים, כפי שטענו בשיעור 4, אינה מציבה הבטחה חד-כיוונית של הקב"ה לאברהם אבינו, אלא היא מבטאת חזון משותף לגבי ייעודו של עם ישראל בארץ ישראל הדורש שיתוף פעולה פעיל מצידנו. באופן רחב יותר, ברית האבות מציבה מחויבויות נצחיות על עם ישראל לכבוש וליישב את ארץ ישראל שברית סיני אינה עוקרת או יוצקת לתוך מסגרת הלכתית. אל לנו לדחות את ארץ ישראל יותר משעלינו לזנוח את זהותנו הלאומית או את מחויבותנו המוסרית. כך, עם ישראל אמנם לא הפר, טכנית, את ברית סיני בחטא המרגלים, אך הם ודאי מאסו בברית האבות, כפי שהרמב"ן מציין בצורה כל כך יפה. בהסבירו מדוע משה לא הוא ביקש להיתלות בזכות אבות אחרי חטא המרגלים, כפי שעשה אחרי חטא העגל, אומר הרמב"ן:
"והטעם בעבור שהארץ ניתנה לאבות ומהם ירשוה, והם מורדים באבותם ולא היו חפצים במתנה שלהם אשר האבות היו בוחרים בה מאד, והיאך יאמר "אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לָהֶם בָּךְ וגו' וְכָל הָאָרֶץ הַזֹּאת... אֶתֵּן לְזַרְעֲכֶם" (שמות ל"ב, י"ג) והם אומרים אי אפשנו במתנה זו" (רמב"ן במדבר י"ד, י"ז).
סיכום: מצוה או ערך?
אם נסכם, אף שישוב ארץ ישראל הוא ללא ספק רעיון מרכזי בתורה, טיבו היסודי שנוי במחלוקת. הרמב"ן מתאר את ישוב ארץ ישראל כמצות עשה מוגדרת, אך הרמב"ם לא. חלק מהפוסקים סבורים כי הרמב"ם מודה שבאופן בסיסי ישוב ארץ ישראל הוא חובה פורמלית, אלא שהוא חולק על הרמב"ן בשאלה טכנית של מניין המצוות. לחילופין, סבור ר' אהרן סולובייצ'יק כי המצווה ליישב את ארץ ישראל, לדעת הרמב"ם, נובעת לא מברית סיני אלא מ"ברית הארץ", שקדמה למעמד הר סיני – שבמונחים שלנו, שייכת לברית האבות. בשל כך, ישוב ארץ ישראל אינו מופיע במניין המצוות, שם נמנות רק מצוות שנתנו בסיני.
לשאלה כיצד אנו מנסחים את ישוב ארץ ישראל – האם חובה פורמלית של ברית סיני, כדעת הרמב"ן; ובין אם אנו רואים בו ערך מרכזי של ברית האבות, כמו שהצענו בדעת הרמב"ם, ישנן השלכות מרחיקות לכת. כפי שהדגשנו בשיעור 5, מחויבויות הלכתיות הן מוגדרות ובמובנים רבים בינאריות: אדם חייב או פטור. ערכים, לעומת זאת, הם תלויי-הקשר וגמישים, אך גם חסרי-גבולות. כך, ההבדלים בין שתי הגשות לישוב ארץ ישראל עשויים להיות דו-כיווניים. מצד אחד, הערך של ישוב ארץ ישראל עשוי להישמע לעיתים חלש ביחס לחובה פורמלית. מצד שני, דווקא הוא יכול להעמיד דרישות מקיפות הרבה יותר ממה שהלכה טכנית עשויה לדרוש.[9]
בשיעור הבא, נדון בשאלת המצווה העיקרית שמונה הרמב"ן – המצווה על עם ישראל לכבוש וליישב את ארץ ישראל – והשלכותיה הספציפיות לגבי השאלות הפוליטיות הנמצאות על הפרק במדינת ישראל. בשיעור שלאחריו, נדון בחלק השני של המצווה ברמב"ן, החובה על האדם הפרטי לגור בארץ ישראל.
להערות ושאלות:
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)