אשרי- מהות וסגנון

  • הרב משה ליכטנשטיין
בית המדרש הוירטואלי

 

עיוני תפילה

אשרי

בלאחר העסוק בקטעי הפתיחה לפסוד"ז, אנו מגיעים למזמור העקרי- מזמור קמ"ה, הנאמר אפילו ע"י המאחרים שזמנם קצר.

מהות המזמור

לאשרי יש מקור מיוחד בגמרא הדוגל באמירתו:

א''ר אבינא כל האומר תהלה לדוד בכל יום שלש פעמים מובטח לו שהוא בן העולם הבא מאי טעמא אילימא משום דאתיא באל''ף בי''ת נימא אשרי תמימי דרך דאתיא בתמניא אפין אלא משום דאית ביה פותח את ידך נימא הלל הגדול דכתיב ביה נותן לחם לכל בשר אלא משום דאית ביה תרתי (ברכות ד.)

שאלתה הראשונה של הגמרא, היא מדוע שלא לומר את מזמור קיט הבנוי על אותיות הא'ב'. לכאורה, התשובה לשאלה היא ברורה- שהרי קיט עוסק בתורה, ואשרי עוסק בשבח על הבריאה- המתאים יותר לפסוד"ז (אא"כ נבין, שזוהי גופא תשובת הגמרא). לכן, נראה שהגמרא מדגישה את אופיו של המזמור כקשור לעצם הצורך לשבח ולהודות, ולא לגופם של התכנים. למטרה זו, היא ראתה אף את קי"ט כמתאים. הטענה כי עיקר מטרתם של פסוד"ז היא השבח וההלל המבססים את העמידה לפני הקב"ה ומעניקים את ההכשר לגשת לתפילה- הודגשה מאד ע"י הגרי"ד סולובייצ'יק (ועיין שיעורים לזכר אבא מארי ח"ב, שיעור בענין פסוקי דזמרא), וגם אם לא נאמץ את גישתו לגבי כלל פסוקי דזמרא, נראה שיש מקום לקבלה ביחס לאשרי.

שאלתה השנייה של הגמרא היא מדוע שלא לומר הלל הגדול, בשאלה זו, מניחה הגמרא שעיקר המזמור הם התכנים שבו ולא עצם הצורך לשבח- ועל כך היא עונה שיש יתרון בתהילה לדוד (כפי שעולה גם מדברי ר' יונה, לפיהם אי-כוונה באמירת 'פותח את ידך' מעכבת, פסיקה שמתיישבת במוקד של שבח והלל על הטבע והבריאה, ולא במוקד של עצם הצורך לשבח ולהלל).

יתרון נוסף שניתן להציע לבחירה באמירת אשרי, קשורה בכך שהוא מתמקד במישור השבח, שלא כמו הלל הגדול- המתמקד המישור ההודאה- וכבר הרחבנו רבות בעבר, על תמציתם של פסוד"ז המתמקדים במישור השבח.

מכלל דיוננו עולה, שלתהילה לדוד שלשה יתרונות במסגרת פסוד"ז: א. עיסוקו בצורך להלל ב. התמקדותו בטבע ובבריאה השגרתית ג. התמקדותו בשבח ובהלל. מכלול הסיבות הללו הן הסיבה למרכזיותו של המזמור, ולבחירתו כפתיח לתפילת מנחה, בה נדרש צמצום מירבי במלל.

מזוית אחרת, נוכל לומר שיש מחייב כפול לאמירת אשרי, האחד כפתיחה לתפילה והשני מפאת עצם תכניו, כדברי הגמרא-

לעולם יסדר אדם שבחו של הקדוש ברוך הוא ואחר כך יתפלל (ברכות לב.)

כל האומר תהלה לדוד בכל יום שלש פעמים מובטח לו שהוא בן העולם הבא (שם ד.)

כאשר המימרא מדף לב. מתמקדת בשבחו של המזמור כפותח התפילה (ותקפה אף בנוגע למנחה), והמימרא מדף ד. קובעת את חשיבות המזמור מפאת תכניו. לאור זאת, ניתן יהיה להציע כי כל דיונה הגמרא לגבי בחירתו של המזמור המועדף קשורה דווקא לתכני המזמור- ולא על בחירתו כפתיח.

מבנה הא-ב

הגמרא האמורה מדגישה את חשיבות המבנה האלפביתי. בסידור אוצר התפילות מובא, שמבנה הא'ב' קשור בשגירות ובתפוצה רחבה יותר של מזמור המעוצב בצורה שכזו.

כיוון אחר שמעתי ממו"ז הרב סולובייצ'יק, שטען כי מבנה אלפביתי משקף שאיפה לכוליות, שהרי הוא מגייס את כל השפה למטרת השבח (ומובן, שאילו היו עוד אותיות, אף הן היו מגוייסות) ומרמז על חיובו של האדם לגייס את כל כוחותיו ומשאביו למטרה זו.

מאידך, באופן פרדוקסלי, מבנה הא-ב מדגיש גם את אי-יכולתו של האדם לשבח ולהלל בצורה אמיתית ומקיפה, שהרי גם גיוס כל יכולותיו של האדם איננו ממצה את שבחו של מקום-

אלו פינו מלא שירה כים ולשוננו רנה כהמון גליו.. אין אנחנו מספיקים להודות לך ה' אלהינו

(זו גם אחת הסיבות לשימושה של מגילת איכה במבנה דומה, אף ששם מדובר בבכי וקינה ולא בשבח)

הרב משה ליכטנשטיין