אשר יעשה אותם האדם וחי בהם

  • הרב ברוך גיגי

אשר יעשה אותם האדם וחי בהם* / הרב ברוך גיגי

א

פרשת עריות נכפלה בתורה בשני פרקים בספר ויקרא: פרק י"ח, ופרק כ'. הפרק האחד עוסק באזהרות, והשני - בעונשים.

שאלה יסודית היא, מה ראתה התורה לפצל בין שני הפרקים האלה, באמצעות פרק י"ט? והלא היה ראוי יותר להצמיד את העונש לאזהרה !

נקדים ונאמר, שבשני המקומות מופיעים דיני עריות בלב הפרק, כשמסביבם מסגרת. שני סיפורי המסגרת כוללים פרטים זהים, אך גם כמה הבדלים. יש משמעות מכרעת להבדלים אלה ביחס להבנת מהות איסורי עריות, וביחס להבנת פרשתנו בתוך ספר ויקרא.

ב

עמדו רבים על כך, שספר ויקרא מחולק לשני חלקים: מתחילתו ועד פרק י"ז עוסק הוא בתורת הכהנים, ומפרק י"ח ואילך - עיקר עניינו בקדושה: קדושת האדם, קדושת הזמנים וקדושת ארץ ישראל.

עיקר הדגש במסגרת של פרק י"ח הוא באמירה שבני ישראל עתידים להכנס לארץ כנען, ושהזכות לשבת בארץ תלויה בהתרחקות ממעשי ארץ מצרים וארץ כנען השטופים בזימה ובמעשי תועבה. בני ישראל מצווים להתרחק מכל אלה, כדי שלא תקיא הארץ אותם.

אמנם, המסגרת כוללת ציוויים נוספים:

"את משפטי תעשו ואת חקתי תשמרו ללכת בהם אני ה' אלקיכם. ושמרתם את חקתי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם אני ה'" (ד-ה).

"ושמרתם אתם את חקתי ואת משפטי ולא תעשו מכל התועבות האלה..." (כו).

התוספת המשמעותית בפסוקים אלה היא "וחי בהם", שמשמעותה היא: הרוצה לחיות לפני ה' - מחוייב לעשות חוקותיו ומשפטיו. ממילא משתמע, שאם המשפטים והחוקות אינם מאפשרים חיים - האדם אינו מצווה בהם, כדברי הגמרא (יומא פה:) "וחי בהם, ולא שימות בהם". אם קיומן דורש את חיי האדם, הרי חייו קודמים, וזוהי קדושת החיים.

ג

נעיין כעת במסגרת של פרק כ'. הפרק פותח בעונשו של הנותן מזרעו למולך[1] והפונה אל האבת ואל הידעונים, ולאחר מכן, שני פסוקי פתיחה:

"והתקדשתם והייתם קדושים כי אני ה' אלקיכם. ושמרתם את חקתי ועשיתם אותם אני ה' מקדישכם" (ז-ח).

ביחס לפסוקי הסיום של הפרק, נראה שהם חוזרים על האמור בסוף פרק י"ח, למעט תוספת אחת משמעותית: עניין הקדושה: "והייתם לי קדושים כי קדוש אני" (כו).

הדגשה נוספת היא הדרישה לטוטליות בעשיית המשפטים - "את כל חקתי ואת כל משפטי" (כב), טוטליות שבשלה נשמט הביטוי "וחי בהם". משמעות הדברים היא שיש לפנינו דרישה מיוחדת: לא די לחיות חיים בצורה פשוטה וטבעית, אלא יש להכניס יסודות של קדושה לתוך מערכות החיים, ולהבין שחיים ללא קדושה אינם ערך עליון. בפרק י"ח הערך המוצג לפנינו הוא "וחי בהם". לא כן בפרק כ' - לא קדושת החיים גרידא היא שמוצגת לפנינו, אלא חיים של קדושה. לקדושת החיים יש ערך חשוב, אך רק כאשר מדובר בקדושתם של חיי קודש. חיים ללא קדושה - אין להם מקום, וטוב מהם המוות.

מה מחולל את ההבדל בין שני הפרקים, בין שתי תפיסות העולם? מה מעלה אותנו קומה נוספת מקדושת החיים לחיי קדושה? דומה, כי התשובה נמצאת בפרק י"ט.

ד

פרק י"ט הוא הסיבה להבדלים המהותיים בין פרקים י"ח וכ'. פרק י"ט יוצק את תוכן הקדושה לתוך חייו של האדם בישראל. הקדושה מורכבת מכללי התנהגות מסויימים ביחסים שבין אדם לחבירו, ורואה גם במערכת זו חלק אינטגרלי ממערך הקדושה, לצד מצוות שבין האדם למקום.

ממאפייניו העיקריים של פרק י"ט היא רשימת המצוות הארוכה הכלולה בו: זו לצד זו, שוכנות בפרק מצוות שבין אדם לחבירו ומצוות שבין אדם למקום, בשילוב ובשזירה שלא ניתנים לניתוק. המציאות בה מפגש בין אדם לחבירו הוא בעצם מפגש בין אדם למקום - הוא מהותה של הפרשה.

פרק י"ט מתייחס לנקודה נוספת: היחס בין האדם לקב"ה בפרקנו, שבו האדם ניצב מול הקב"ה ומתקדש בקדושתו. בפרשת קדושים הדיבר הראשון מעשרת הדיברות, "אני ה'", אינו בא מן החוץ אלא מופיע בתוך המציאות, ומתוך כל מצוה. כביכול, החיים הם עם ה' ולפניו, בבחינת "שויתי ה' לנגדי תמיד". זוהי המשמעות של חיי קדושה.

אם כן, פרק י"ט הוא הפרק המכונן של קדושת האדם, של האדם המבקש לחוות את חייו בקדושה. כשמצרפים את הדרישות של פרק י"ט לדרישה "וחי בהם" של פרק י"ח, אנו מקבלים מציאות חדשה: מציאות שבה כאשר הקדושה נפגעת - יש מקום לדרוש מן האדם ליהרג ולא לעבור.

נקודה זו באה לידי ביטוי במיקומה של פרשת המולך: בפרק י"ח איסור המולך מופיע כחלק מן המכלול. בפרק כ', לעומת זאת, הועמד העניין בראש הפרק. נראה, שהסיבה לכך הוא שבמולך ישנם שלושה יסודות, שהם שלושת החטאים הפוגעים בקדושה בצורה החמורה ביותר: עבודה זרה (הקיימת גם בפנייה אל אבת וידעונים), שפיכות דמים וגילוי עריות[2].

בעקבות פרשת המעביר בנו למולך ועונשו, ופסוקי הפתיחה על הקדושה, באים בתורה עונשיהם של מגלי עריות. זאת לאחר הקביעה, שיש ערכי קדושה עליונים מן החיים, קביעה שבשלה אנו מבינים כי יש דרישות שהעובר עליהם פוגע בקדושה יתר על המידה, ובשל כך, צריך לשלם בחייו - אם במיתת בית דין, אם בכרת.

ה

העונש היחיד המוזכר בפרק י"ח הוא הקאת הארץ את יושביה הטמאים, שהרי ארץ ישראל אינה יכולה לסבול טומאה ברמה האנושית הבסיסית, כשאדם בועל את קרובותיו.

גם בעניין ארץ ישראל יש כאן עליית קומה: בפרק כ' לא מוזכרת הארץ כמקיאה מפני הטומאה, אלא שהקב"ה כביכול קץ בעם מפני שאינם קדושים. רק עם קדוש זוכה לארץ "אשר עיני ה' אלקיך בה", הארץ המחוברת לקדושה, ארץ שבה החיים מעצם הגדרתם הם לפני ה', ארץ זבת חלב ודבש.



* השיחה היא עיבוד מקוצר של מאמר שהופיע בספר 'וכתב לו - קובץ מאמרים על פרשות השבוע', בעריכת יוסף קלמנוביץ', תשס"ח.

[1] נעמוד על מיקומו של ציווי זה בהמשך, אם גומר ה' עלינו.

[2] קדושת הזיווג בין איש לאשתו מתבטאת בהולדת בנים לה'. הנותן את בנו למולך מגלה למפרע שהורתו ולידתו לא היו כדת, ויש בה מימד של גילוי עריות.