אש התמיד

  • הרב נחמיה רענן
חסידות בפרשת השבוע
פרשת צו ושבת הגדול
אש התמיד
א. הקדמה
פרשת צו פותחת בעיסוק בעבודות הכנת המזבח לקראת יום העבודה (ויקרא, ו', א - ו). במסגרת זו מופיעה מצוות תרומת הדשן (פסוק ג) והוצאתו אל מחוץ למחנה (ד), ובהמשך מצווה התורה על סידור עצי המערכה על גבי המזבח (ה). בהקשר זה התורה חוזרת פעמיים על הדרישה שאש המזבח תבער תמיד ועל איסור כיבוי אש המערכה:
וְהָאֵשׁ עַל הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ לֹא תִכְבֶּה וּבִעֵר עָלֶיהָ הַכֹּהֵן עֵצִים בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר וְעָרַךְ עָלֶיהָ הָעֹלָה וְהִקְטִיר עָלֶיהָ חֶלְבֵי הַשְּׁלָמִים.
אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד עַל הַמִּזְבֵּחַ לֹא תִכְבֶּה.
(שם, ה - ו).
רש"י עומד על המשמעות ההלכתית שנובעת מהכפילות:
"לא תכבה" - המכבה אש על המזבח עובר בשני לאוין.
(רש"י, שם, ו).
חזקוני מסביר את המשמעות הרעיונית של אש התמיד:
כבוד שמים הוא שלא תהא כירתו בטלה.
(חזקוני, שם, שם).
הכלי המרכזי בו מתרחשת רוב עבודת המשכן הוא המזבח, והאש שבוערת על המזבח תמיד מבטאת את רציפות העבודה: גם בשעה שבפועל לא מוקרב קרבן, המזבח נמצא תמיד בעמדת המתנה, מוכן לעבודה.
בחסידות, עניין האש היוקדת על המזבח תמיד נדרש ביחס לעולמו הרוחני של כל אדם מישראל.
ב. האש כסמל להתלהבות בעבודת השם
נפתח בתורה של ה"נועם אלימלך":
וזהו הפירוש הפסוק (ויקרא, ו, ו) "אש תמיד תוקד על המזבח". פירוש, שהכתוב מזכיר שיהא תמיד הקדושה ואור העליון בוער בך שלא תכבה לעולם, דהיינו שתוסיף אור וקדושה שלא יכבה לעולם.
(נועם אלימלך, שמות, פרשת תצווה).
ר' אלימלך מתייחס לכל יהודי כאל מזבח, ולקדושה שבו כאל אש התמיד: כמו שבמזבח צריכה תמיד לבעור אש, כך בכל יהודי צריכה לבעור תמיד הקדושה; וכמו שצריכים לדאוג שהאש לא תכבה במזבח, צריכים להוסיף תמיד בעבודת ה', כדי שהקדושה לא תכבה.
ה"שפת אמת" הרחיב בעניין זה:
במדרש "על כל פשעים תכסה אהבה" (משלי, י, יב), דכתיב "אש תמיד תוקד" כו' "לא תכבה", דכתיב "מים רבים לא יוכלו לכבות".[1] פירוש, שיש בכל לב איש ישראל נקודה טמונה בהתלהבות לה' שלא יוכל להיות נכבה. והגם כי לא תכבה הוא לאו, אבל הוא הבטחה גם כן. וכמו שכתבו חז"ל, "אף על פי שאש יורד משמים מצוה להביא"[2] כו', כמו כן בנפש האדם, שצריך להיות תשוקת רשפי אש בלב בוער לעבודת הבורא יתברך ולחדש בכל יום זה ההתלהבות. כמו שכתוב "ובער עליה הכהן" (ויקרא, ו', ה), כל עובד ה' נקרא כהן. והתעוררות אהבה הנ"ל בלבות בני ישראל הוא העבודה שבלב, זו תפלה,[3] שבמקום קרבן.
(שפת אמת, פרשת צו ושבת הגדול, תרמ"ד).
המדרש מקשר בין פסוקי תחילת הפרשה לפסוק במשלי:
שִׂנְאָה תְּעוֹרֵר מְדָנִים וְעַל כָּל פְּשָׁעִים תְּכַסֶּה אַהֲבָה.
 (משלי, י', יב).
השפת אמת מפרש שכוונת המדרש היא לקשר בין הפסוק במשלי לבין עניין אש התמיד. אש התמיד מבטאת את האש היוקדת בלב יהודי באהבת השם, עליה נאמר "ועל כל פשעים תכסה אהבה". אותה אש של אהבה גוברת על כל פשעים, בדומה לאמור במגילת שיר השירים "מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה" (שיר השירים ח', ז).
לשון הפסוק "לא תכבה" מתפרשת, לפי השפת אמת, במשמעות כפולה. מצד אחד, יש בה הבטחה ליהודי שכאשר תבער בו אש ההתלהבות לה' היא לא תכבה גם אם הוא יחטא; מצד שני יש כאן גם איסור כלפי האדם לכבות את אש ההתלהבות. כלומר, מצד אחד, אש ההתלהבות באה מלמעלה וה' מסייע לאדם לשמר אותה למרות הנפילות; מצד שני, יש לאדם אחריות לשמר את ההתלהבות, כפי שנאמר לגבי אש המזבח "אף על פי שאש יורד מן השמים מצווה להביא מן ההדיוט".
הדרך לשמור על בעירת אש ההתלהבות לה' היא באמצעות התחדשות בעבודת השם. כפי שנאמר לגבי הכהן, שבכל בוקר הוא צריך לחדש את העצים על גבי המערכה, כך מצווה כל יהודי עובד השם, שהוא בבחינת כהן, להתחדש בעבודתו באופן שישמר את הבעירה וההתלהבות.
ה"דגל מחנה אפרים" מביא בשם ר' פנחס מקוריץ פירוש יפה בהקשר זה:
ויש לומר שיש בזה רמז נפלא על דרך שאמר הרב ר' פנחס על "והמלך דוד זקן בא בימים ויכסוהו בבגדים ולא יחם לו" (מלכים א, א', א). שהוא רמז, כי ידוע שדוד הוא תורה שבעל פה, וכשאין בה התחדשות התורה בכל יום ובכל עת רק שעוסק בדברים ישנים, אף על פי שבכל פעם מלביש אותם הדברים בלבושים אחרים, פעמים בגמרא זו ופעמים הוא מלביש אותם בגמרא אחרת ובפסוק אחר, וזהו "ויכסוהו בבגדים". ועל כל זה "ולא יחם לו", היינו שאין לו התלהבות מזה, כיון שתוכם דברים ישנים הם, אף על פי שהלבוש משתנה. רק עיקר הוא שיהיו חדשים לבקרים, וכמאמרם ז"ל (פסיקתא זוטא, ו', ו) "בכל יום יהיו בעיניך כחדשים."
(דגל מחנה אפרים, פרשת ויצא).
ההתלהבות היא אחד מיסודות עבודת השם בחסידות. האדם נתבע לא רק לקיים את מערכת המצוות מבחינה מעשית, אלא הוא מצווה גם על עשייה מתוך הזדהות והתלהבות. האויב הגדול ביותר של ההתלהבות הוא השגרה שמביאה לידי שעמום, וכדי לשמר את ההתלהבות צריך למצוא דרכים להתחדש בעבודת השם.
ג. האש כהתלהבות השורפת מחשבות זרות
בהמשך התורה עוסק השפת אמת, בתועלת משנית שנובעת מבעירת "אש תמיד" בלב היהודי:
וכשיש זאת ההתלהבות, כל מחשבה זרה העולה על הלב נשרפת. כמו שכתוב בזוהר הקדוש מחשבה רעה העולה על מוקדה[4] כו'. כי זאת הייתה עיקר הכוונה בכל המחשבות העולות על הלב, שיהיו מתבטלים בעלותן על לב עובד ה'. ועל ידי זה מתעלין ומתבררין כל המחשבות זרות. וזה שאמר "כל הלילה עד הבוקר" (ויקרא, ו', ב). ולכאורה "עד הבוקר" מיותר, כיון דכתיב "כל הלילה". רק לרמוז שמזה התערובות והחושך של מחשבות זרות המערבין לב העובד ה', מזה נעשה לבסוף בוקר. כי כן הסדר, "ויהי ערב ויהי בוקר" (בראשית, א', ה), שמתברר התערובת טוב ורע. וכמו ימי המעשה הם הכנה לשבת, וימי עולם הזה הכנה לימי עולם הבא, כן על ידי מלחמה הנ"ל בלב עובד ה' "כל הלילה עד הבוקר". וכמו כן בימי הגלות, שנקראה לילה, בוודאי יבוא מזה הבוקר.
השפת אמת מביא את הזוהר, שדורש את הפסוק "זאת תורה העולה...ואש המזבח תוקד בו" (ויקרא, ו', ב) על עניין ההתמודדות עם המחשבות הזרות. לפי הזוהר, הפסוק מלמד שהמחשבות הזרות נשרפות על ידי הרצון הבוער בלב. את המילים "עד הבוקר", שנראות כמיותרות, דורש הזוהר לעניין עבודת 'העלאת' המחשבות: תהליך תיקון המחשבות עובר ממצב של חושך וערפול, בבחינת לילה, לבהירות והפרדה בין טוב ורע, בבחינת בוקר. באמצעות הבהירות וההבחנה בין טוב ורע באות המחשבות הזרות על תיקונן. זוהי עבודת היהודי - להעלות את המחשבות הזרות באמצעות אש התמיד שבוערת בלבו לה'.
ה"עבודת ישראל", בשם האר"י, הופך את הרעיון לעצה מעשית לדחיית מחשבות זרות:
מכאן נוכל למצוא הרמז מה שכתוב בסידור האר"י ז"ל כי הרמ"ק[5] קבל מפי אליהו ז"ל לבטל מחשבה זרה לומר פסוק (ויקרא ו, ו) "אש תמיד תוקד על המזבח"
(עבודת ישראל, פרשת משפטים).
ד. האש כסמל לביעור יצר הרע
השפת אמת חותם את התורה שנאמרה בשבת הגדול, בקשר שבין אש התמיד לביעור חמץ:
וזהו ענין ביעור חמץ. דכתיב "תשביתו שאור" (שמות, י"ב, טו)[6] פרש רש"י תבטלו (פסחים, ד:, ד"ה "בביטול בעלמא"). ובאמת אמרו אין ביעור חמץ אלא שריפה כמו שכתבו התוספות שם (ד"ה "מדאורייתא") על רש"י. אכן הרמז כי זה הביטול בלב מרוב התלהבות הרצון להשם יתברך נשרף ומתבטל המחשבה זרה, כענין "בטל רצונך מפני רצונו" (אבות, ב', ד); "מפני רצונו" דייקא - מרוב אהבה ודביקות וכלות הנפש לעשות רצון השם יתברך, עד שכל הרצונות יתבטלו כהמס דונג מפני אש. ובוודאי בימים אלו קודם פסח מתחדש אהבה ורצון בלבות בני ישראל שהם הימים שבחר בנו השם יתברך, ועשו בני ישראל מצוה הראשונה בשמחה. לכן עדיין בימים הללו מתעורר אהבת בני ישראל להשם יתברך, לכן בכח זה יכולין להשבית ולבטל החמץ.
רש"י ותוספות נחלקו בפסחים ד: בפירוש מצוות "תשביתו שאר" (שמות, י"ב טו). לדעת רש"י משמעות ההשבתה היא ביטול בלב, אך תוספות מביא כמה ראיות לכך שההשבתה מתבצעת באמצעות שריפת החמץ. ברוח הדברים שנאמרו, מציע השפת אמת תירוץ לשיטת רש"י מראיות התוספות. רש"י מודה לתוספות שההשבתה היא שריפת החמץ, אך לדעתו שריפת החמץ מתרחשת באמצעות הביטול בלבו של היהודי: אש התמיד היוקדת בלב, שורפת ומבערת את החמץ שהוא הסמל של הרוע והמחשבות הזרות. כך מפרש השפת אמת את המשנה באבות "בטל רצונך מפני רצונו": האש הבוערת בלב לעשות רצון השם, שורפת ומבטלת את כל הרצונות האחרים.
בפסח ה' גאל את ישראל ולקחם לו לעם, וישראל נעתרו לו בבחינת "לכתך אחרי במדבר" (ירמיהו ב', ב). ימים אלו מסוגלים לחידוש הברית והבערת אש האהבה, שמכוחה נזכה, בעזרת ה', לבער את החמץ.
*
**********************************************************
*
* * * * * * * * * *
כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולנחמיה רענן, תשע"ב
נערך על ידי צוות בית המדרש הוירטואלי
*******************************************************
בית המדרש הווירטואלי (V.B.M) ע"ש ישראל קושיצקי שליד ישיבת הר עציון
The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash
האתר בעברית:          http://www.etzion.org.il/vbm
האתר באנגלית:            http://www.vbm-torah.org
 
משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5
* * * * * * * * * *
*
**********************************************************
*
 
 
 
 

[1]   הכוונה היא למדרש הבא:
"צו את אהרן ואת בניו לאמר זאת תורת העולה" (ויקרא, ו', ב). זהו שאמר הכתוב "שנאה תעורר מדנים" (משלי, י', יב). שנאה שנתנו ישראל ביניהם לבין אביהם שבשמים היא עוררה להן דיני דינין..."ועל כל פשעים תכסה אהבה" (שם), שאוהב המקום את ישראל. שנאמר "אהבתי אתכם אמר ה'" (מלאכי, א', ב).
(ויקרא רבה [וילנא], צו, ז', א).
[2]   הציטוט המלא הוא "אף על פי שאש יורדת מן השמים מצווה להביא מן ההדיוט", כלומר למרות שהיה במקדש נס וירדה אש מן השמים שהציתה את הקרבנות, הייתה מצווה לכהנים להוסיף אש שהם הדליקו בעצמם.
[3]   על פי ברכות כט:.
[4]   הכוונה היא לזוהר, כרך ב (שמות), פרשת פקודי, רלט::
והכא אתיהיבת ליה לאתוקדא ההיא מחשבה רעה, ולאעברא לה מגו קדשא, בהאי רעותא דסלקא לעילא.             
(תרגום: וכאן ניתנה לו לשרוף את אותה מחשבה רעה, ולהעביר אותה מתוך הקודש, באותו רצון שעולה למעלה).
[5]   רבי משה קורדובירו, ה'רפ"ב - כ"ג בתמוז ה'ש"ל, רבו של האר"י ומקובל. ספרו הנפוץ ביותר הוא "תומר דבורה".
[6]   הפסוק המלא הוא "שבעת ימים מצות תאכלו אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם כי כל אוכל חמץ ונכרתה הנפש ההיא מישראל מיום הראשון עד יום השביעי".