את וחמור

דף יוםיומי

בבא בתרא דף קמג – את וחמור

סוגייתנו עוסקת בתרחיש בלתי-שגרתי: אדם הקנה דבר מה לחמור. כמובן, קניין כזה אינו חל, ומסתבר שלא רבים ניסו לעשותו. אבל סוגייתנו משתמשת בו כדוגמה לקניינים בלתי-אפשריים. הסוגיה (קמב ע"ב) עוסקת באדם שהקנה חפץ לתינוק שטרם בא לעולם (ואף טרם נוצר בבטן אמו), והיא קובעת שאין לקניין זה שום משמעות, בדיוק כמו הקנאה לחמור.

דוגמה מעניינת להקנאה למי שאיננו בר קניין מצאנו בשו"ת הרשב"א (חלק א סימן שע"ה, והדברים הובאו להלכה בהגהת הרמ"א על שולחן ערוך חושן משפט סימן ר"י סעיף ג). ראובן נתן לשמעון מעות כדי שיתקין מצבה ללוי, שהלך לעולמו. אלא שקודם שהשלים שמעון את המלאכה, ביקש ראובן לחזור בו מהקניין, וטען כי שמעון לא היה יכול לזכות עבור לוי, משום שהקנאה לנפטר שקולה להקנאה לחמור. מדברי הרשב"א עולה שהוא קיבל את טענתו המשפטית של ראובן, ואף על פי כן הורה לשמעון להתקין את המצבה, משום כבודו של הנפטר.

על כל פנים, ברור שהקנאה לחמור אינה ולא כלום. עם זאת, הגמרא מביאה מחלוקת משולשת במקרה מורכב יותר: אדם הקנה נכס לפלוני ולחמור בשותפות. הגמרא מביאה שלוש אפשרויות: א. מאחר שאין קניין לחמור, העִסקה כולה בטלה מעיקרה, ופלוני לא קנה דבר; ב. הקניין לחמור לא חל, ופלוני זכה במחצית הנכס; ג. הקניין לחמור לא חל, ולכן זכה פלוני בנכס כולו. בביאור הדעה השלישית כתב הרשב"ם:

"רב ששת אמר קנה הכל – אדם יודע שאין חמור קונה, וגמר בדעתו שמי שיוכל לקנות משניהם יקנה".

לדברי הרשב"ם, המַקנה התכוון מלכתחילה לזכות את חברו בנכס, ולכן קנה הלה את הכול; ולא הזכיר המַקנה את החמור אלא כדיבור סרק, שאינו מעלה ואינו מוריד. משמע מפירושו שאם יעלה מאן דהו בדעתו שיש קניין לחמור, אכן יקנה פלוני רק מחצית הנכס.

מסברה יש מקום לפירוש אחר, שלפיו הדברים תלויים לא בדעת המַקנה, כי אם במעשה הקניין: כאשר אדם עושה מעשה קניין אחד, הריהו מוסב בשלמותו על כל הקונים; לכן אם אחד הקונים איננו בר קניין (כגון חמור), יתפסו הלקוחות האחרים את מקומו ויזכו מאליהם בחלקו [אפשר שזו כוונת הריטב"א בחידושיו לסוגייתנו, אך איני משוכנע בכך, ויש לעיין].

להלכה קיבלו כל הראשונים (ראה בית יוסף ושולחן ערוך חלק חושן משפט סימן ר"י סעיף ג) את הדעה האמצעית בסוגיה, שפלוני קנה מחצית הנכס בלבד. ונראה שגם בהבנת דעה זו יש לחקור כנ"ל. הרשב"ם, על פי דרכו, מבאר שהמקנה התכוון מלכתחילה להקנות מחצה לחמור ומחצה לפלוני, והקניין לחמור לא חל, והקניין לפלוני חל. לפי פירושו, המחלוקת בין רב נחמן ורב ששת סובבת על אומדן דעתו של הנותן: האם התכוון מלכתחילה להקנות הכול לחברו, או שמא התכוון להקנות לו מחצה בלבד.

על פי הסברה שהצענו, נראה שהמחלוקת סובבת על עניין אחר. רב ששת, כאמור, מבין שמדובר במעשה קניין אחד ששותפים לו כמה קונים. רב נחמן, לעומתו, מבין שמאחר שלמעשה הנכס מתחלק בין הקונים, ניתן לומר שבעצם הוקנה לכל אחד מהם חלק אחד בנכס. אם כן, בפועל יש מעשי קניין נפרדים, ועל כן ההקנאה לחמור – שכמובן אינה חלה – איננה משפיע כלל על ההקנאה לפלוני.

הרב אודי שוורץ