'בְּטֶרֶם אֶצָּרְךָ בַבֶּטֶן יְדַעְתִּיךָ' - נבואת ההקדשה של ירמיהו (א, ד-יט) [חלק א']

  • הרב דוד סבתו
 
  1. מבוא: על נבואות הקדשה בתנ"ך

לאחר ההקדמה הארוכה לספר בפסוקים א-ג אשר נידונה בשיעור המבוא, באה הנבואה הראשונה שניתנה לירמיהו. עצם הופעתה של הנבואה בראש הספר איננה מלמדת בהכרח על היותה הנבואה הראשונה מבחינה כרונולוגית[1], אולם במקרה זה נראה שתוכנה של הנבואה מלמד על כך, כיוון שבנבואה זו מוקדש ירמיהו לנביא.

הקדשת נביא לנבואתו איננה תופעה ייחודית. שליחותו של נביא בתנ"ך פותחת במקרים רבים בסיפור הקדשתו לנבואה. ניתן למצוא סיפורים מסוג זה אצל גדולי הנביאים: משה מוקדש לנביא במעמד הסנה (שמות, ג-ד). שמואל מוקדש לנביא בהיותו נער המשרת את ה' ובשכבו בהיכל ה' (שמ"א, ג), ישעיהו מוקדש לנבואתו ב'מראה נורא ההוד של ה' היושב על כיסא רם ונישא ושוליו מלאים את ההיכל' (ישעיהו, ו), ויחזקאל הופך לנביא בראותו מראות אלהים, בדמות מעשה מרכבה, על נהר כבר (יחזקאל, א), ועוד. סיפורי הקדשה לנבואה שונים כמובן זה מזה, אך ניתן לאתר כמה מרכיבים דומים המשותפים למרבית הסיפורים[2]. אנו נמנה שלושה מהם:

  1. בסיפורים אלה בולט במיוחד המעבר הנעשה מהספירה האנושית הרגילה, בה מצוי האדם טרם הפיכתו לנביא, אל הספירה הנבואית-שליחותית; עד הקדשתו לנבואה מתואר הנביא כאדם רגיל,  אך מהרגע אשר נגעה בו יד ה' הוא הופך לאיש אחר. השליחות הנבואית 'משתלטת' עליו, כביכול, והופכת לייעודו הבלעדי.
  2. אצל חלק מהנביאים אנו מוצאים התאמה ראשונית של השליח אל השליחות. לעיתים התאמה זו נגלית כבר מלידתו של הנביא, (לדוגמה בדמויותיהם של משה, שמואל שמשון וירמיהו) ולעיתים היא מתגלה במעשיו בשלב מאוחר יותר (כגון בדברי גדעון למלאך המוחה על גורל עמו ובדבקותו של אלישע באליהו המשליך אליו את אדרתו).
  3. בדרך כלל אין הנביא נענה באופן מיידי לשליחות הנבואית, ועוברים עוד מספר שלבים, אשר בהם מתגלים לעתים החששות והפחדים של הנביא מפני השליחות, עד שהוא מקבל עליו את עולה. לאפיון זה של ההקדשה דוגמאות רבות: משה מנהל דו שיח ארוך אשר במהלכו הוא מסרב כמה פעמים לקבלת הנבואה ורק בסופו הוא מסכים לקבלה, כמעט בלית ברירה. שמואל אינו מזהה באופן מיידי את נבואתו ורק לאחר מספר פעמים מבין מיהו הדובר אליו, ואף  ישעיהו וירמיהו מביעים תחילה את התנגדותם וחוסר יכולתם להתנבא.

למרות הדמיון בין ההקדשות השונות אותו תיארנו לעיל בקווים כללים, לכל הקדשה ישנו חותם ייחודי, התואם את שליחותו המיוחדת וסגנונו האישי של הנביא המוקדש. מסיבה זו, השוואה בין נבואות ההקדשה השונות עשויה לסייע לזהות את חותמו המיוחד של כל נביא. בסעיפים הבאים נבקש לבחון את אופיו הייחודי של סיפור ההקדשה של ירמיהו בהשוואה לסיפורי הקדשה אחרים  (בייחוד בהשוואה לשני הנביאים הגדולים שקדמו לו: משה רבינו וישעיהו בן אמוץ), לברר באמצעות השוואה זו את מאפייניהם הייחודיים של נבואות ירמיהו. הייחודיות הבסיסית הקיימת בנבואת ההקדשה של ירמיהו מצויה בכך שהיא משמשת כעין מבוא ופתח לנבואותיו בכל הספר, וכל הרעיונות שיובעו בנבואה זו הם בבחינת זרעים אשר מהם יצמחו ויתפתחו נבואותיו העיקריות של ירמיהו בהמשך חייו.

 

  1. הקדשתו של ירמיהו

הנבואה הראשונה נחלקת לשני חלקים: ההקדשה (ד-י), האותות ועיקרי נבואת הפורענות (יא-יט)

חלוקה זו מסומנת בבירור בפתיחה הזהה הקיימת בכל חלק - 'וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי לֵאמֹר', ובנושאים השונים הכלולים בו. עיון בפסוקים מבהיר כי החלק הראשון מתאר את הקדשתו של ירמיהו לנבואה ואילו החלק השני מתמקד בתיאור השליחות הנבואית של ירמיהו. בשיעור הנוכחי נעיין בנבואת ההקדשה של ירמיהו, ובשיעור הבא נשלים את העיון בחלק השני, המתאר את שליחותו.

את נבואת ההקדשה ניתן לחלק לשלושה שלבים. תחילה, נפרט את השלבים ולאחר מכן נעיין בהם:  

ה: בחירתו של ירמיהו מבטן לנביא.

ו-ח: תגובת ירמיהו ותשובת ה'.

ט-י: תוכן השליחות. 

 

נפתח את עיוננו בראשית דברי ה' לירמיהו. דברים אלה מתוארים בלשון חגיגית ומאפיינים את הזיקה העמוקה והאישית הקיימת בין ה' לירמיהו, אשר על פי האמור בפסוק שורשה עוד טרם לידתו: 

בְּטֶרֶם אֶצָּרְךָ בַבֶּטֶן יְדַעְתִּיךָ

וּבְטֶרֶם תֵּצֵא מֵרֶחֶם הִקְדַּשְׁתִּיךָ

נָבִיא לַגּוֹיִם נְתַתִּיךָ

הפסוק מורכב משלוש צלעות, המסיימות בחרוז משותף. בצלע הראשונה הפסוק מדבר על 'ידיעה', המציינת במקרא קרבה ומגע בין שניים. בצלע השנייה מיתרגמת הידיעה הכללית לזיקה ספציפית יותר - 'הקדשה'[3], ובצלע השלישית, החותמת את הפסוק, נאמר בפירוש מה טיבה של הקדשה זו – הפיכתו של ירמיהו לנביא לגוים[4].

כפי שצוין בסעיף הקודם, למרות שאנו מוצאים אצל כמה וכמה נביאים רמיזה מוקדמת לנבואה בהריון ובלידה, ירמיהו הנו הנביא היחיד שנאמר לו שהוקדש לנבואתו מרחם[5]. (לשאלת הקדשתו הייחודית של ירמיהו נידרש בהמשך העיון[6].)

בתגובה להצהרה האלוקית ירמיהו מטיל ספק ביכולתו ובכישוריו לממש את השליחות הנבואית:

וָאֹמַר אֲהָהּ אֲדֹנָי ה' הִנֵּה לֹא יָדַעְתִּי דַבֵּר כִּי נַעַר אָנֹכִי

כנגד דברי ה' על ידיעתו את ירמיהו, משיב ירמיהו שהוא עצמו 'לא ידע' דבר[7]. היסוס ואף סירוב לקבלת השליחות הנם תגובות אופייניות לנבואות הקדשה, והן משקפות את תפיסת נבואת האמת כשליחות קשה ומייסרת שלעיתים אינה צולחת, ואין שכרה בצידה. הדמיון לסירובו של משה במעמד הסנה בולט במיוחד בפסוקים אלה בשל תלייתו של ירמיהו, כמשה, את סירובו בכישוריו הרטוריים הפגומים (שמות ד, י):

'וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל ה' בִּי אֲדֹנָי לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי גַּם מִתְּמוֹל גַּם מִשִּׁלְשֹׁם גַּם מֵאָז דַּבֶּרְךָ אֶל עַבְדֶּךָ, כִּי כְבַד פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן אָנֹכִי'.

אמנם, למרות הדמיון, ההנמקה בשני המקרים שונה: ירמיהו תולה את קשיי הדיבור שלו בגילו הצעיר, 'כי נער אנוכי'[8], ביטוי אשר כוונתו – 'עדיין לא ידעתי ולמדתי לדבר'. לעומת זאת משה בן השמונים טוען טענה עקרונית ונחרצת, ותולה את קשייו במום מולד ובהיותו כבד פה וכבד לשון.

תשובת ה' נחלקת לשני משפטים הפותחים בלשון השלילה 'אל' ולאחריה הנמקה [ז-ח]:
וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי

אַל תֹּאמַר נַעַר אָנֹכִי,

כִּי עַל כָּל אֲשֶׁר אֶשְׁלָחֲךָ תֵּלֵךְ

וְאֵת כָּל אֲשֶׁר אֲצַוְּךָ תְּדַבֵּר:

אַל תִּירָא מִפְּנֵיהֶם, 

כִּי אִתְּךָ אֲנִי לְהַצִּלֶךָ נְאֻם ה':

 

 

 

התשובה פותחת בטענה בה סיים ירמיהו ושוללת אותה – 'אל תאמר נער אנכי'; כיוון שה' יצווהו לאן ללכת ומה לדבר, ממילא, מבהיר הקב"ה בתשובתו, אין משמעות לחוסר ידיעתו העצמאית לדבר (גם כאן יש דמיון להקדשת משה: 'ועתה לך ואנוכי אהיה עם פיך' (שמות ד, יב)). אולם השלילה במשפט השני 'אל תירא...' איננה מובנת: מדוע מרגיע ה' את ירמיהו? והרי לא נאמר בדבריו דבר על יראתו! השאלה מתעצמת כאשר שמים לב  לכך שתופעה זו מופיעה גם אצל שלושת האבות. אצל אברהם נאמר (בראשית טו, א): 'אל תירא אברם אנוכי מגן לך', אצל יצחק נאמר (בראשית כו, כד) 'אל תירא כי אתך אנוכי', ואצל יעקב נאמר (בראשית מו, ג): 'אל תירא מרדה מצרימה'. בשלושת המקרים דבר ה' הוא שחשף את החשש הצפון בלב, אף שלא ניתן לו ביטוי מפורש קודם לכן. אצל אברהם ויעקב  לא נאמר בפירוש קודם לכן אפילו מהי סיבת היראה (מה שגרר הסברים שונים בפרשנים).

ההקבלה לאבות מאפשרת להניח שגם כאן, במקרה של ירמיהו, המצב דומה. מאחורי טענתו המפורשת של ירמיהו, אשר נוגעת ליכולתו הרטורית מסתתר חשש עמוק מפני תגובות השומעים לנבואות התוכחה שלו. למעשה, חשש זה אינו משולל יסוד, שהרי בהמשך הספר אנו עדים לרדיפות אשר היו מנת חלקו של ירמיהו כנביא. סיפור חייו של ירמיהו רצוף ניסיונות התנכלות מצד שכניו ואויביו הרבים בעקבות נבואותיו, ולעתים חייו אף תלויים לו מנגד. כך למשל בפרק כו' נתפס ירמיהו ומובל למשפט בשל נבואותיו על היכל ה', כאשר על הכף מוטל עונש מוות אשר ממנו הוא ניצל רק ברגע האחרון (פס' כו):

אַךְ יַד אֲחִיקָם בֶּן שָׁפָן הָיְתָה אֶת יִרְמְיָהוּ לְבִלְתִּי תֵּת אֹתוֹ בְיַד הָעָם לַהֲמִיתוֹ.

בפרק לח מושלך ירמיהו לבור טיט בשל נבואותיו על כיבוש ירושלים בידי הבבלים ואף ממנו הוא ניצל רק ברגע האחרון. לכן כבר בנבואת ההקדשה, בד בבד עם הטלת השליחות, מבטיח לו ה' הגנה והצלה מפני אויביו: 'כִּי אִתְּךָ אֲנִי לְהַצִּלֶךָ'. הבטחה זו תחזור ביתר פירוט בהמשך הספר (טו, כ-כא).

 

  1. 'וַיַּגַּע עַל פִּי' - בין ישעיהו לירמיהו

בשלב השני מצרף ה' מעשה סמלי לדיבור – 'וישלח ה' את ידו ויגע על פי' (ירמיהו א, ט). נראה שזהו הביטוי המעשי-סימלי להעברת הדיבור האלוקי לירמיהו, אשר יגולם בנבואה שתצא מפיו. לשם בירור משמעותו המדויקת של המעשה יש להשוותו למעשה דומה המתרחש בהקדשת ישעיהו (ו', ו-ז):

ויעף אלי אחד מן השרפים ובידו רצפה... ויגע על פי.

בשני המקרים זוכה הנביא ל'מגע' אלוקי בפיו, המסמל את ראשית הנבואה, אך קיים הבדל בין המגעים: בפסוקים בספר יחזקאל המלאך 'מגיע' על פיו של יחזקאל את הרצפה מהמזבח, ונראה שהיא נועדה  לטהר את שפתיו הטמאות לקראת קבלת דבר ה' בהמשך. בפסוקים בפרק שלנו, לעומת זאת, ה' עצמו מגיע על פיו. זהו מעשה ההקדשה לנבואה בפועל – הנבואה מעתה נתונה בפיו, ואין הוא אלא מוסר את ששם ה' בפיו[9]. הכנסת הנבואה אל תוך הפה כמעט באופן ממשי, מתוארת גם בנבואת ההקדשה של משה. בספר שמות (ד, טו), הקב"ה מאפיין את היחסים בינו לבין משה ואהרון:

ושמת את הדברים בפיו ואנוכי אהיה עם פיך ועם פיהו. 

דומה שגם סביב שאלת מגע הפה ניתן לזהות את ייחודה של נבואת ירמיהו על רקע נבואת ישעיהו.

אחד המסרים המרכזיים בנבואת ישעיהו הוא שפלות האדם אל מול גדולת ה'. ישעיהו  מזהה בגאוה האנושית את שורשם של הקלקולים במציאות של ימיו, ומציב כנגדה את גדולת ה', כפי שמתומצת בפרק ב, יא: 'עֵינֵי גַּבְהוּת אָדָם שָׁפֵל וְשַׁח רוּם אֲנָשִׁים וְנִשְׂגַּב ה' לְבַדּוֹ בַּיּוֹם הַהוּא'. עיקרון יסוד זה מתבטא אף בנבואת ההקדשה. ישעיהו רואה את ה' כמלך בהיכלו היושב על כיסא רם ונישא. יתכן שעצם המעמד הזה, בו מובלט הפער היסודי והעמוק בין האדם לבוראו גורם לו להרגיש 'טמא שפתיים' לנוכח ה', וממילא הוא חש שאינו ראוי לבצע את שליחותו. ההקדשה נועדה לאפשר  לו להתגבר על הפער ולטהרו לקראת שליחותו, לכן לא ה' הוא שמגיע בו את ה'רצפה' הלוהטת, אלא רק השרף, שליחו של ה', בעוד ה' יושב על כיסא רם ונישא.

אצל ירמיהו, לעומת זאת, הבעיה הפוכה –החשש הוא מההתמודדות שתהיה לירמיהו מול העם (בדומה לחששו של משה בשמות ד', א: 'והן לא יאמינו לי'). על כן גם התגובה האלוקית בהקדשתו של ירמיהו הפוכה – ה' עצמו הוא שצריך ללוותו ולתת את דבריו בפיו כדי שיוכל לבוא לעם בשם ה'[10].

לאור היבט ייחודי זה ניתן להבין את פשר הקדשתו של ירמיהו לנבואה מרחם - יתכן שההקדשה מצטרפת באה ללמד על הקרבה העמוקה בין ירמיהו לבין אביו שבשמיים, אשר שורשה עוד קודם לידתו, ובכך להפיג את חששו הגדול של ירמיהו מפני ההתנבאות לעם מחד, ואף להדגיש את חוסר הברירה שלו לקבל את הנבואה, מאידך. זו גזירת גורל המלווה את ירמיהו מלידתו.

כפי שהוזכר בקצרה לעיל, נבואת הקדשה מהוות לעתים מעין ביטוי גרעיני של תכני הנבואות שיופיעו בהמשך. תופעה זו ניתנת לאפיון גם בנבואת ההקדשה בה אנו עוסקים. כך אומר ירמיהו באחת הפסקאות האישיות המזעזעות בספר (כ, יד-יח):

אָרוּר הַיּוֹם אֲשֶׁר יֻלַּדְתִּי בּוֹ יוֹם אֲשֶׁר יְלָדַתְנִי אִמִּי אַל יְהִי בָרוּךְ: אָרוּר הָאִישׁ אֲשֶׁר בִּשַּׂר אֶת אָבִי לֵאמֹר יֻלַּד לְךָ בֵּן זָכָר שַׂמֵּחַ שִׂמֳּחָהוּ: וְהָיָה הָאִישׁ הַהוּא כֶּעָרִים אֲשֶׁר הָפַךְ ה' וְלֹא נִחָם וְשָׁמַע זְעָקָה בַּבֹּקֶר וּתְרוּעָה בְּעֵת צָהֳרָיִם: אֲשֶׁר לֹא מוֹתְתַנִי מֵרָחֶם וַתְּהִי לִי אִמִּי קִבְרִי וְרַחְמָה הֲרַת עוֹלָם: לָמָּה זֶּה מֵרֶחֶם יָצָאתִי לִרְאוֹת עָמָל וְיָגוֹן וַיִּכְלוּ בְּבֹשֶׁת יָמָי 

ירמיהו מקונן כאן על מר גורלו בלשונות המזכירים את דברי איוב. הוא מקלל את יום לידתו ואת יציאתו מרחם, כיוון שיציאה זו גררה בהכרח את חיי הסבל שלו כנביא. במובן מסוים, נראה כי בדיוק כנגד טענה זו מקדים ה' ואומר כבר בנבואת ההקדשה ששליחותו הנבואית הינה גורלו וייעודו מראשית יצירתו עוד בטרם יצא מרחם, למרות הקשיים הכרוכים בה, ואין לו כל אפשרות להתחמק ממנה. 

 

  1. הרס ובנין: יסודותיה של נבואת ירמיהו

בפסוק י' מפורט לראשונה תוכנה של נבואת ירמיהו:

רְאֵה הִפְקַדְתִּיךָ הַיּוֹם הַזֶּה עַל הַגּוֹיִם וְעַל הַמַּמְלָכוֹת

לִנְתוֹשׁ וְלִנְתוֹץ, וּלְהַאֲבִיד וְלַהֲרוֹס, לִבְנוֹת וְלִנְטוֹעַ

בתחילת הפסוק מצוינת הכתובת לנבואתו - הגוים והממלכות, בהמשך לאמור כבר בפסוק ה', בו הוגדר ירמיהו 'נביא לגויים'. בהמשכו של הפסוק ישנו פירוט של ששה פעלים הנחלקים לשלושה צמדים, כאשר ארבעה פעלים מוקדשים להריסה ושניים לבניין. מכאן למדנו שעיקרה של נבואת ירמיהו יוקדש להרס ולפורענות, ומיעוטה לבניין, אך גם ההרס הוא צורך הבניין[11]. גם כאן הגרעין הנבואי שנטמן בנבואת ההקדשה נובט ומתפתח בהמשך הספר, ורעיון הנתישה והנטיעה מופיע בנבואה על בית היוצר (י"ח, ז-י), בנבואת הנחמה של ירמיהו (ל"א, כז) ועוד.

יתכן שכאן טמון הבדל נוסף בין נבואת ההקדשה של ישעיהו לזו של ירמיהו – בנבואת ההקדשה שלו מתנבא ישעיהו על שארית העם (ישעיהו, ו, יג):

'וְעוֹד בָּהּ עֲשִׂרִיָּה וְשָׁבָה וְהָיְתָה לְבָעֵר כָּאֵלָה וְכָאַלּוֹן אֲשֶׁר בְּשַׁלֶּכֶת מַצֶּבֶת בָּם זֶרַע קֹדֶשׁ מַצַּבְתָּהּ'.

המצבת (=גדם) של העץ מסמלת את שארית הפליטה שממנה יצמח העם מחדש. ביסוד נבואת הפורענות של ישעיהו ניצבת תפיסה של שיקום העם - במקומו. לעומת מודל השיקום הקיים בנבואת ישעיהו,  בנבואת ההקדשה של ירמיהו אנו מוצאים דימוי אחר מעולם הצומח – 'לנתוש... ולנטוע'. נתישה הנה עקירה מוחלטת של כל הצמח – ונטיעתו מחדש. בשונה מישעיהו, ירמיהו מנבא על חורבן טוטאלי, שמצריך נטיעה והתחלה חדשה.[12]

בנבואת ההקדשה מקופלים אפוא המאפיינים העיקריים של נבואת ירמיהו שיפרשו ויפותחו בהמשך הספר: החשש מפני העם וסכנת החיים שיביאו עליו נבואותיו, תחושת התסכול לנוכח דבר ה' שנמצא בקרבו, ותוכן הנבואה המתמקד בעיקר בחורבן וגם בנטיעה.

 

  1. בין משה לירמיהו

כפי שראינו עד כה, בנבואת ההקדשה של ירמיהו מתגלים קוי דמיון בולטים בעיקר בינו לבין משה רבינו, אבי הנביאים.[13] על דמיון זה עמד רבי יהודה ברבי סימון בפסיקתא דרב כהנא יג:

ר' יודה בר' סימון פתח: 'נביא אקים להם מקרב אחיהם כמוך' (דברים יח, יח). וכתיב: 'ולא קם נביא עוד בישראל כמשה' (דברים לד, י). ואת אומר 'כמוך'? אלא כמוך בתוכחות.

את מוצא כל מה שכתוב בזה כתוב בזה:

זה נתנבא ארבעים שנה וזה נתנבא ארבעים שנה, זה נתנבא על יהודה וישראל וזה נתנבא על יהודה וישראל. זה עמדו בני שבטו כנגדו וזה עמדו בני שבטו כנגדו. זה הושלך ליאור וזה הושלך לבור. זה הוצל על ידי אמה וזה הוצל על ידי עבד. זה בא בדברי תוכחות וזה בא בדברי תוכחות. לפיכך צריך הכתוב לומר 'דברי ירמיהו' (ירמיה א, א).

הדמיון בין ירמיהו למשה ניכר כאמור גם בדרך ההתנגדות שלהם לשליחות הנבואית. שניהם מנמקים את התנגדותם על ידי ההבהרה כי חסרה להם היכולת לדבר. שניהם מתמודדים גם עם חוסר האמון בעם לדברי נבואתם. אולם יש הבדל מרכזי בין שני הנביאים: משה הוא נביא הגאולה. הוא נשלח לגאול את ישראל משעבוד מצרים, ולהעלותם אל ארץ ישראל, ארץ זבת חלב ודבש. ירמיהו לעומת זאת נשלח לנבא על התהליך ההפוך - הגלות מארץ ישראל והשעבוד לבבל. חוסר האמון של העם בנבואת משה מהווה חוסר אמון בבשורת הגאולה, ואילו אצל ירמיהו חוסר האמון מצד העם הוא ביחס לפורענות – והוא מתבטא בדמות נביאי השקר המנבאים 'שלום שלום'.[14]

רבי יהודה ברבי סימון עומד על הזיקה בין משה לירמיהו בתחום התוכחה, ומתבסס על פרשת הנביא בדברים יח. כדי להבין את דבריו נעיין תחילה בפסוקים בהקשרם:

כִּי הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אַתָּה יוֹרֵשׁ אוֹתָם אֶל מְעֹנְנִים וְאֶל קֹסְמִים יִשְׁמָעוּ וְאַתָּה לֹא כֵן נָתַן לְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ... נָבִיא אָקִים לָהֶם מִקֶּרֶב אֲחֵיהֶם כָּמוֹךָ, וְנָתַתִּי דְבָרַי בְּפִיו וְדִבֶּר אֲלֵיהֶם אֵת כָּל אֲשֶׁר אֲצַוֶּנּוּ.

לאור פרשת זו נשוב ונקרא מחדש את נבואת ההקדשה של ירמיהו:

וְאֵת כָּל אֲשֶׁר אֲצַוְּךָ תְּדַבֵּר...וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי הִנֵּה נָתַתִּי דְבָרַי בְּפִיךָ'[15].  

ירמיהו מוצג בהקבלה לשונית זו ובדרשתו של ר' יהודה כממשיכו הישיר של משה – הוא הנביא שה' נתן דבריו בפיו והוא שנצטוה לדבר את כל אשר צוהו. ההקבלה לפרשיה בדברים מגלה חוט נוסף השוזר את חיי ירמיהו ונבואותיו לכל אורכם. העימות המרכזי בפרשת הנביא בדברים הוא בין נביא האמת, ממשיכו של משה, שאומר את הדברים ששם ה' בפיו, לבין נביא השקר, האומר 'את אשר לא ציויתיו לדבר' (דברים יח, כ). נבואת ההקדשה רומזת על מאבקו הקשה של ירמיהו בנביאי השקר[16]. ירמיהו, ממשיך את שושלת נביאי האמת שראשיתה במשה. הוא עושה ומדבר את אשר מצוהו ה' למרות שהדבר אינו מועיל ונעים לו, זאת משום שנאמנותו היחידה נתונה לדבר ה' שבפיו.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

*********************************************************

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון תשע"ה

עורך: נועם לב

*******************************************************

בית המדרש הווירטואלי

מיסודו של

The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash

האתר בעברית: http://vbm.etzion.org.il

האתר באנגלית: http://www.vbm-torah.org

משרדי בית המדרש הווירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5

דוא"ל: [email protected]

 

 

 

 

 


[1] כך למשל ישנם פרשנים הרואים בנבואת ישעיהו בפרק ו' את נבואת ההקדשה שלו. בספר ירמיהו, מיקום הנבואה משמעותי פחות, כיוון שמבנהו של הספר ירמיהו אינו ברור כל צרכו, כפי שיידון בשיעורים הבאים, אך מכל מקום ברור שהסדר הכרונולוגי אינו העיקרון המארגן המרכזי בו. 

[2] דיון רחב במאפיינים של נבואות ההקדשה מופיע בספרו של א' סימון, קריאה ספרותית במקרא – סיפורי הנביאים, ירושלים תשנ"ז, בפרק על הקדשת שמואל בעמ' 62-57.

[3] אפשר שהקדשה זו קשורה לזהותו ככהן, המוקדש גם הוא מרחם לעבודת ה'.

[4] נבואתו של ירמיהו 'על הגויים' בלבד מעוררת כמובן קושי (ראו גם להלן פסוק י: '...על הגויים ועל הממלכות'), והוצעו לו כמה פתרונות. בספרי דברים פיסקא קעה התפרשו הגויים כאן ככינוי לישראל: 'יקים לך ה' אלהיך, ולא לגוים ומה אני מקיים נביא לגוים נתתיך בנוהג מנהג גוים', אך לפי הפשט המילה 'גויים' בפסוק זה כוללת ככל הנראה הן את ישראל והן את אומות העולם. אמנם, למרות פירושים אלה עדיין צריך עיון מדוע מודגש הפן האוניברסלי כבר בנבואת ההקדשה, שהרי למרות העובדה שבסוף ספר ירמיהו מוקדש קובץ מיוחד לנבואות על האומות [פרקים מ"ו-נ"א], תופעה זו קיימת גם אצל נביאים אחרים. תופעה ייחודית זו קשורה ככל הנראה גם למציאות ההיסטורית הייחודית שבה התנבא, כפי שמציין אברהם מלמט (ירמיהו פרק א, לבעיות ההקדשה והמראות הנבואיים, ירושלים תשט"ו עמ' כה): 'הנבואה על העמים היא ענין מהותי בעיני נביאי האמת ואחד הקוים המבדילים ביניהם לבין נביאי השקר לדעת ירמיהו (כח, ה) שליחותו האוניברסלית של הנביא נובעת מתפיסת ה' כאלהי העולם כולו. יתר על כן, נתהדק הקשר בין תולדות ישראל ובין ההיסטוריה של המזרח בימי ירמיהו ולכן נעשו הנבואות על הגויים לנושא אקטואלי יותר' ירמיהו מדגיש בנבואותיו, יותר מכל נביא אחר, שה' הוא אלוהי העולם כולו ועל העמים לנהוג לפי ציוויו. ראו למשל את תביעתו ממלכי העמים שבאו לירושלים בפרק כ"ז, בייחוד בפסוקים ה-ו: 'אָנֹכִי עָשִׂיתִי אֶת הָאָרֶץ אֶת הָאָדָם וְאֶת הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאָרֶץ בְּכֹחִי הַגָּדוֹל וּבִזְרוֹעִי הַנְּטוּיָה וּנְתַתִּיהָ לַאֲשֶׁר יָשַׁר בְּעֵינָי וְעַתָּה אָנֹכִי נָתַתִּי אֶת כָּל הָאֲרָצוֹת הָאֵלֶּה בְּיַד נְבוּכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל עַבְדִּי וְגַם אֶת חַיַּת הַשָּׂדֶה נָתַתִּי לוֹ לְעָבְדוֹ'.

[5] גם בלידתו של משה יש היבט ניסי ומיוחד, אך למרות זאת אין רמז לכך שהוא עתיד להפוך לנביא. כך גם בלידתו של שמואל. על שמשון המלאך אמנם שהוא יהיה נזיר אלהים 'מן הבטן' – בדומה לירמיהו [שופטים יג, ה], אבל הוא אינו אומר דבר על כך שיהיה נביא. הדוגמא היחידה הדומה אולי לירמיהו מופיעה בדברי ישעיהו (מט, א): 'ה' מבטן קראני ממעי אמי הזכיר שמי', אלא שכאן הדבר מופיע בדברי הנביא בלשון מליצית, ואילו כאן אומר ה' את הדברים לירמיהו בנבואת ההקדשה.

[6] הרמב"ם דן בפירוש פסוק זה במסגרת פרקי הנבואה במורה נבוכים. בפרק ל"ב מציג הרמב"ם שלוש דעות בעניין אופי הנבואה, והדעה השלישית היא 'דעת תורתנו' המניחה שיש שני תנאים לנבואה: שלמות אנושית והכנה לקבלת הנבואה, וכן רצון אלוקי להשפיע נבואה על האדם. כך כותב הרמב"ם שם (עמ' 375 בתרגומו של מ' שוורץ): 'לא יתכן לדעתנו שינבא את אחד הבורים מקרב המוני העם, אלא במידה שאפשר שהוא ינבא חמור או צפרדע. העיקר שלנו הוא שיש הכרח בתרגול ושלמות ואז תהיה האפשרות שיכולת האלוה נאחזת בה. ואל יטעה אותך דברו 'בטרם אצרך בבטן ידעתיך ובטרם תצא מרחם הקדשתיך'. כי זה מצבו של כל נביא: הכרחית לו ההכנה הטבעית בשורש טבע בריאתו'. הרמב"ם מתמודד עם הקושי על שיטתו העולה מן הפסוק שלנו, אשר מתאר לכאורה יכולת נבואית מולדת ללא הכנה והכשרה. לדעתו פירוש הפסוק הוא שכדי שהאדם יהיה מוכשר לנבואה עליו להיוולד עם תכונות ויכולות פוטנציאליות שיאפשרו הכשרה זו (כפי שהוא מבאר בהרחבה בפרק לו'). לדעת הרמב"ם פסוק זה מלמד אפוא על כלל הנביאים ואינו ייחודי לירמיהו. לא נוכל לעמוד כאן על הפער בין תורת הנבואה של הרמב"ם לבין העולה מפשטי המקראות, אך נצטט רק את קושיית הרד"ק על הרמב"ם: 'יש לשאול: והלא כל הנביאים והצדיקים וכן הרשעים בטרם הבראם ידעם והכירם! אך יורה זה שאביו ואמו נזהרו בקדושה וטהרה בעת ההריון שיהיה הנביא מקודש. והחכם הגדול ר' משה בר מימון ז"ל כתב כי זה ענין כל נביא אי אפשר לו מבלתי הכנה טבעית בעיקר יצירתו שיהיה נכון לנבואה עם ההתלמדות, ויש לדעתו לישאל למה לא אמר זה הענין לנביא אחר אלא לירמיהו?'. על קושייתו יש להוסיף, שמלשון הפסוק נראה בבירור שמדובר בבחירה מיוחדת הקשורה לזיקה בין ה' לאדם, ולא להכשרה ויכולת טבעית בלבד.

 

[7] הקריאה 'אהה' מופיעה ארבע פעמים בספר ירמיהו, והיא מביעה אנחת צער וכאב ובדרך כלל גם מבטאת התנגדות לדבר ה'.

[8] המפרשים מציעים כמה הסברים על מנת לקשר בין הגיל לבין היכולת הרטורית. רד"ק כותב 'לא ידעתי דבר – רצונו לומר דברי תוכחה, כי אני נער ואיך אוכיח עם אחד... ואפשר כי 'נער' משרת, ואע"פ שהוא גדול בשנים נקרא נער כמו שאמר ומשרתו יהושע בן נון נער, והיה ירמיהו משרת נביא אחר שהיה בימיו או חכם, ורצונו לומר – ביד גדול ממני ראוי לשלוח זה השליחות, לא בידי'.

לפי פירושו הראשון והפשוט יותר, מנגיד ירמיהו בין גילו הצעיר ובין הציבור הגדול שאליו עליו לפנות. לפי הפירוש השני, הבעיה היא שמעמדו הנחות כ'נער' וכמשרת הוא שלא יאפשר לציבור לשמוע את דבריו.

רש"י תולה את הבעיה ב'תזמון' של התוכחה: 'איני כדאי להוכיחן. משה הוכיחן סמוך למיתתו, כבר נחשב בעיניהם בכמה ניסים שעשה להם... ואני בתחילת שליחותי אני בא להוכיח?'. יש לציין שהשוואתו של רש"י בין תוכחתו של משה לתוכחתו של ירמיהו נוגעת בנקודה מרכזית ויסודית בפרק, שתתברר בהמשך. לדעת אברבנאל יש כאן מעין טרוניה כלפי מעלה בתגובה להצהרה הקודמת, על כך שהשפע הנבואי הנזכר בדברי ה' לא מתגשם ביכולתו הרטורית: 'איך אמרת שהשפעת בי הידיעה והמוסר ואני איני יודע לדבר ולסדר מאמרי כחכם'.

 

[9] תיאור דומה של הנבואה כאצורה בקרב הנביא מופיע בדברי ירמיהו לקמן כ, ט: 'והיה בליבי כאש בוערת עצר בעצמותי ונלאיתי כלכל'.

[10] הבדל זה בולט גם בסגנון השונה של הנבואות. נבואת ההקדשה של ישעיהו מופיעה כחלק מחזיון נבואי מזעזע ורב רושם, שבמהלכו מתוארת התגלות ה' המפילה יראה על הנביא. תופעה זו חוזרת בנבואות ההקדשה של משה ושל יחזקאל. נבואת ההקדשה של ירמיהו, לעומת זאת, לובשת אופי של דו שיח אינטימי בין ה' לנביא. המראות הנבואיים עצמם  מתוארים בחלק השני ונראה כי הם אינם קשורים להתגלות ה'.

[11] ששת הפעלים נחלקים לשלושה צמדים המבוססים על שני דימויים: לנתוש, להאביד, לנטוע – קשורים לעולם הצומח (ראו למשל להלן מה, ד: 'ואת אשר נטעתי אני נותש', יחזקאל יט, יב 'ותתש בחמה לארץ הושלכה'). לנתוץ, להרוס, לבנות – קשורים לעולם הבניין (יחזקאל יג, יד 'והרסתי את הקיר'). נראה ששני הדימויים ממשיכים את שתי הכתובות אשר אליהם מופנית נבואת ירמיהו: הגויים והממלכות. הנטיעה מסמלת את הגויים, כיוון שזהו יצור אורגני חי, לעומת הממלכה המדומה לבניין אבן דומם. זיקתו של ה' לעולמו מובעת אפוא בשתי דרכים: כגנן העולם וכאדריכלו. 

 

[12] על נקודה זו עמד י' פליקס במאמרו 'משלי טבע וחקלאות בנבואות ירמיהו וישעיהו', http://www.daat.ac.il/daat/tanach/achronim/mishley-2.htm

[13] לפי מנהג ההפטרה של עדות הספרדים נקבע פרק א' כהפטרת פרשת שמות, הכוללת את הקדשת משה בסנה, בשל הדמיון הרב בין שתי ההקדשות. 

[14] גם משה נאלץ להתמודד עם קבוצה רבת כח שהתחרתה ביכולותיו כנביא: חרטומי מצרים, אולם בשונה מנביאי השקר הם ביטאו חוסר אמון בבשורת הגאולה שלו.

[15] הקבלה זו נזכרת גם בפירושו של רבי יוסף קרא, והוא קושר אותה לתחילת נבואת ההקדשה: 'בטרם אצרך בבטן ידעתיך - בטרם יצרתיך צורה ידעתיך; בימי משה, בשעה שאמרתי לו: "נביא אקים להם מקרב אחיהם כמוך", הנה נתתי דבריי בפיך - וכן נאמר לו למשה "ונתתי דבריי בפיו ודבר אליהם את כל אשר אצונו" (דב' יח,יח)'.

[16] הזיקה המובהקת ביותר נקשרת לסיפור העימות בין ירמיהו לחנניה בן עזור בפרק כ"ח. בספרי דברים פיסקא קעח נדרש הפסוק בהמשך פרק י"ח: 'וְכִי תֹאמַר בִּלְבָבֶךָ אֵיכָה נֵדַע אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר לֹא דִבְּרוֹ ה' '. 'עתידים אתם לומר איכה נדע הדבר ירמיה אמר הנה כלי בית ה' הולכים בבלה וחנניה אומר הנה כלי בית ה' מושבים מבבל ואיני יודע למי אשמע תלמוד לומר אשר ידבר הנביא בשם ה' ולא יהיה הדבר ולא יבא הוא הדבר אשר לא דברו ה' איזהו דבר שדברו המקום זה שאומר ובא'.