בבא בתרא דף כט - ביאור חזקת ג' שנים לדעת רבא

  • הרב ברוך וינטרוב

אתמול עיינו במשמעות חזקת ג' שנים לדעת הולכי אושא, וראינו שלשיטתם אין חזקת ג' שנים ראיה, כי אם יצירת מוחזקות בשדה. היום נראה שתי הבנות אחרות בחזקת ג' שנים.

בסוף הדיון ביסוד דין חזקת ג' שנים מובאים (כט ע"א) כמה הסברים בשם רבא. בתחילה רבא אומר שאין אדם מוחל על אכילת שדהו ג' שנים. לאחר מכן רבא מתקן ואומר שאין אדם מוחל אפילו על שנה אחת, אך שתיקתו מהווה ראיה רק כעבור ג' שנים, ובסופו של דבר הוא מסביר שאין אדם נזהר בשטרו לאחר ג' שנים.

מה היחס בין ההסבר ששם את הדגש בשתיקתו של המרא קמא לבין ההסבר השם את הדגש בשמירת השטר אצל הקונה? יתכנו שני כיוונים עקרוניים:

א. שני ההסברים משלימים זה את זה: עיקר הראיה היא משתיקת המרא קמא ג' שנים; אלא שעל מנת לענות על טענתו של אביי כי יש אנשים שניתן להוכיח גם משתיקה קצרה יותר שלהם, הוסיף רבא והסביר שבמקרים אלו המחזיק סובל מריעותא חמורה בטענתו, שכן לא שמר את השטר. כך ביאר הרשב"א בחידושיו לסוגייתנו.

ב. ההסבר השני מחליף את ההסבר הראשון: חזקת ג' שנים אינה ראיה, אלא תקנת חכמים שנועדה להגן על הקונים מפני המוכרים: המוכר, שיש לו עדים שהשדה היה שלו, עלול לחכות בסבלנות עד שיהיה סביר להניח שהקונה איבד את השטר, ואז לתבוע את השדה; לפיכך תיקנו חכמים שלאחר ג' שני חזקה לא יוכל המרא קמא לטעון כנגד המחזיק. זה ביאורו של קצות החושן (סימן ק"מ סעיף ב).

קיצורו של דבר: לפי ההסבר הראשון, שתיקת המרא קמא למול ג' שנות עבודה בשדה היא ראיה; לפי הכיוון השני, העבודה עצמה מזכה את העובד בסיוע של תקנת חכמים.

נפקא מינה: על פי ההסבר הראשון יצטרך המחזיק להוכיח את שתיקתו של המרא קמא כדי שעבודת השדה אכן תהיה ראיה לטובתו; על פי הצד השני, די לו בעצם עבודת ג' שנים, והמרא קמא הוא שיצטרך להוכיח כי מחה. שאלות אלו ואחרות ייבחנו בע"ה בהמשך הפרק.