דילוג לתוכן העיקרי

בבא בתרא דף לט - מחאה בכמה

נחלקו האמוראים אליבא דרבי יוחנן אם מחאה צריכה להיות בפני שניים (כדעת רבי חייא בר אבא) או בפני שלושה (כדעת רבי אבהו). מקוצר היריעה, נעסוק בעיוננו היום רק בהסבר האחרון שהביאה הגמרא למחלוקת זו:

"דכולי עלמא מחאה שלא בפניו הויא מחאה, והכא בהא קמיפלגי: מאן דאמר בפני ב' סבר סהדותא בעינן, ומאן דאמר בפני ג' קסבר גלויי מילתא בעינן".

מה פשר המונחים האלה? נעיין בדברי הרשב"ם:

"מאן דאמר בפני שנים קסבר סהדותא בעינן - ודי לנו בשני עדים שיעידו שמיחה זה בתוך ג', ואם יבא הדבר לאזניו יבא, דמאחר שיוכל לבא לאזניו של מחזיק בשום ענין בעולם הויא מחאה, דלא חייש אלא שלא יתרה בהם לכסות הדבר, דכיון דלישנא בישא ליכא במחאה, שמא אלו עצמן ילכו ויגידו למחזיק או יאמרו לאחרים שיאמרו לו.
גלויי מילתא בעינן - שידע כל העולם, וכיון דנודע לג', כאילו נודע כבר למחזיק דמי, דמסתמא ידע במחאה זו, אבל בשנים מסתמא לא ידע".

לביאור הדברים יש להקדים את דברי הרשב"ם בעמוד א (ד"ה מחאה):

"מכיון שמיחה שלא בפניו הויא מחאה, שהרי יכול הדבר לבא לאזניו, ואפילו לא ידע המחזיק מחאתו של מערער לא חיישינן, מאחר שמיחה זה כהוגן".

ברור לרשב"ם שעיקרו של דין מחאה הוא במחאת המערער גופה, ולא בהגעתה בפועל לאוזנו של המחזיק על מנת שידע להיזהר בשטרו (נראה שהרמב"ם [הלכות טוען ונטען פי"א ה"ה] חלוק בדבר זה, ראה הדף היומיומי דאמש). עם זאת, עדיין יש מקום למחלוקת בשאלה מה מוטל על המוחה ומהי מחאה כהוגן. לדעת רבי חייא בר אבא, כל שצריך המוחה לעשות הוא לבטא את עצמו; אמנם עליו לעשות זאת באופן שיש סיכוי שהדבר יגיע לאוזני המחזיק (שאם לא כן, נראה שהוא בעצמו אינו בטוח בטענותיו), והמחאה צריכה להיות בפני שניים משום שדרושה סהדותא - בירור שאכן מחה באופן זה. רבי אבהו, לעומת זאת, סבור שמוקד המחאה הוא בניסיון להעביר מסר למחזיק, ולכן דרוש גילוי מילתא, דהיינו מעשה שאמור מטבעו להביא את דבר המחאה לידיעת המחזיק כדי שיוכל להיזהר בשטרו.

כעת נעיין בשיטה חריגה ומעניינת שהציע הרי"ד בתוספותיו (ד"ה מר). לדבריו, המחלוקת שלפנינו סובבת על יסוד דין חזקת ג' שנים, וכל אחד מן הצדדים בה מציג עמדה בלתי-שגרתית. רבי חייא בר אבא, המסתפק בשניים, מודה שהמסר אינו צפוי לעבור על ידי אמירה לשניים, אלא שלדעתו חזקת ג' שנים נשענת על הראיה שיש כנגד המרא קמא משתיקתו, ולכן די לנו בסהדותא שעשה מעשה מחאה. בתפיסה זו יש חידוש, שכן ההבנה הרווחת בראשונים היא שבוודאי דרוש פוטנציאל שהמחאה תגיע לאוזני המחזיק. לעומת זאת, רבי אבהו, שמצריך שלושה, סבור, לפי הרי"ד, שכל עניינה של החזקה הוא שלאחר שלוש שנים שוב אין אדם אמור להיזהר בשטרו, והוא יכול לזכות בקרקע (אם מתקנת חכמים ואם משום שעצם הישיבה בקרקע עושה אותו מוחזק [וראה הדף היומיומי דאמש]); לכן מחאה שלא הגיעה בפועל (כדעת הרמב"ם שם) לאוזני המחזיק אינה מחאה. וזה לשון הרי"ד:

"מר סבר סהדותא בעינן ומר סבר גילוי מילתא בעינן. פירוש: בין למר בין למר סבירא להו דלא הוי גילוי מילתא דמצי למימטי באודניה דמחזיק בבציר מג'.
והאי דאמר בפני שנים סבר טעמא דחזקה הוא מפני שני ענינין: אחד, דעד תלת שנין מיזדהר בשטריה טפי לא מיזדהר; ואחד, שאם לא כן כדברי המחזיק היה לו לזה למחות, והשתיקה שעשה נותנת אמתלא לדברי המחזיק דודאי מכר ליה ושטרא הוה ליה ואירכס. ומפני שני ענינין הללו זוכה המחזיק בשדה. אבל אם חסר אחד מהם, כגון שלא החזיק ג' שנים אף על פי שזה שתק אינה חזקה, או שהחזיק ג' שנים וזה לא שתק אלא מיחה בפני עדים אף על פי שלא ידע המחזיק במחאתו אינה חזקה, שאין כאן אמתלא לטענתו. הילכך אם מיחה בפני שנים הויא מחאה, ואף על פי שלא הגיע באזני המחזיק, דלא בעינן אלא סהדותא בעלמא דמיחה כדי לסלק מעליו התואנה למה שתקת, ששתיקתך נותנת אמתלא לטענתו של מחזיק, והנה מביא עדים שלא שתק, וכיון שאין אמתלא לטענתו אינה חזקה.
ומר סבר טעמא דחזקה אינו אלא מפני דבר אחד, דעד תלת שנין מיזדהר בשטרא. וכל זמן שדבר זה ימצא אף על פי שאין אמתלא לטענתו מהימנינן ליה. הילכך המחאה שמשברת החזקה בעינן שתהיה גילוי מילתא, שתוכל להגיע באזני המחזיק, ואין גילוי מילתא בבציר מג'. הילכך אם מיחה בפני ג' שהגיע הדבר באזניו הויא מחאה, דאמרינן ליה איבעי לך לאיזדהורי בשטרך, וכיון שלא נזהרתה לא הויא חזקה. אבל אם מיחה בפני שנים, שזה לא ידע בה ולא הוה ליה לאיזדהורי בשטריה, הואי חזקה וטענתו טענה, אף על פי שאין לנו אמתלא בשתיקתו של זה".

לסיום נציין עוד בקצרה לשניים מן הכיוונים השונים שהעלו המפרשים בהבנת המחלוקת:

א. היד רמה (סימן ק"א) והחתם סופר (בחידושיו על אתר) הציעו (בווריאציות שונות) כי ביסודו של דבר, מאן דאמר סהדותא בעינן מחמיר יותר ופוסק שיש למחות בפני שניים הכשרים לעדות, ושלאמירה בפניהם יש אופי רשמי של מסירת הודעה לעדים; ואילו מאן דאמר גילוי מילתא בעינן מסתפק בהפצת שמועה שהמחזיק יושב בקרקע בגזל, ולכן די בשלושה שומעים כל שהם, אף אם אינם כשרים לעדות.

ב. מהירושלמי (פ"ג ה"ג) עולה (לפי פירושו של הפני משה שם) ההפך הגמור: שמאן דאמר מחאה בפני שלושה דורש בעצם שיהיה לשומעים גדר של בית דין, עיין שם.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)