בבא בתרא דף מג - נוגע בעדותו שנסתלק

  • הרב ברוך וינטרוב

"דאמר שמואל: השותפין מחזיקין זה על זה ומעידין זה על זה..." (מב ע"ב)

הגמרא בדף מג ע"א מסבירה שהשותפים יכולים להעיד זה על זה רק לאחר שנסתלקו מן השותפות, שאז שוב אין הם נוגעים בעדותם. הראשונים תמהו על הסבר זה, שהרי כלל נקוט בידינו שבעינן "תחילתו וסופו בכשרות", כלומר שהעד צריך להיות כשר גם בשעת ראיית העדות, ולא רק בשעת מתן העדות. לדוגמה: אם ראה אדם עדות לקרובו, אין הוא יכול להעיד לו גם לאחר שנתרחקו (על ידי גירושין וכדומה).

הראשונים (ראה למשל ברשב"א על אתר) הביאו בשם הראב"ד שני תירוצים: א. הכלל שבעינן ראייה בכשרות נוגע רק לפסול הגוף, אך אם הפסול הוא מחשש שקר, ההסתלקות מכשירה את העד; ב. הנוגע בעדותו אינו נחשב עֵד כלל, ולכן לאחר שנסתלק מנגיעתו הוא יכול להעיד, שהרי לא היה עֵד פסול מתחילה. ונראה ששני התירוצים חלוקים ביסוד פסול נוגע בעדותו.

לפי התירוץ הראשון, נוגע בעדותו פסול מחשש שקר. לא העד הוא שפסול, אלא רק העדות שהוא מעיד; על כן אם יסתלק חשש השקר - יוכל להעיד. לא כן בקרוב: קרוב איננו פסול משום חשש שקר דווקא, אלא הוא פסול מהותית לעדות, ועל כן פסלותו בשעת הראייה מונעת ממנו להעיד אחר כך, גם אם נתרחק בינתיים.

התירוץ השני סבור שפסול נוגע בעדותו אינו משום חשש שקר, אלא בגלל ההבדל שבין עד לבעל דין: כאשר הדיון נוגע לממונו של אדם, הוא נחשב בעל דין, ועל כן אינו יכול להיחשב באותה שעה גם לעד.

עוד בעניין נוגע בעדות בדף היומיומי לדף מה.