בבא בתרא דף נה - דינא דמלכותא דינא

  • הרב ברוך וינטרוב

"אמר רבה: הני תלת מילי אישתעי לי עוקבן בר נחמיה ריש גלותא משמיה דשמואל: דינא דמלכותא דינא, ואריסותא דפרסאי עד מ' שנין, והני זהרורי דזבין ארעא לטסקא זביני זביני" (נה ע"א).

הרשב"ם (ד"ה זהרורי) מבאר כי שני הדינים האחרונים תלויים בדין הראשון, שהוא חידושו המרכזי של שמואל: "דינא דמלכותא דינא", כלומר חוקי המלכות חלים גם מבחינת ההלכה.

בראשונים אנו מוצאים נימוקים שונים לכלל זה. הרשב"ם (נד ע"ב, ד"ה והאמר שמואל) מבאר שבני המלכות מקבלים עליהם מרצונם את חוק המלך, כלומר דינא דמלכותא דינא מכוח תקנות בני העיר (נושא שנלמד לעיל ח ע"ב - ט ע"א). גישה אחרת אנו מוצאים בפירוש הר"ן למסכת נדרים (דף כח ע"א, ד"ה במוכס העומד מאליו), שם מובא בשם התוספות שכל הארץ שייכת למלך, והרשות בידו לגרש מן המדינה את מי שירצה; לפי הסבר זה, דינא דמלכותא דינא מבוסס על בעלותו של המלך על כלל הרכוש שבמדינה.

בין שתי הבנות אלו יש נפקא מינה גדולה, שכבר הר"ן עצמו הביא אותה, ומרבים לצטט אותה בהקשרים שונים. הר"ן מסיק שלפי פירוש התוספות, דינא דמלכותא דינא בחוץ לארץ דווקא, "אבל במלכי ישראל לא, לפי שארץ ישראל כל ישראל שותפין בה". על פי דרכו של הרשב"ם, לעומת זאת, אין סברה לחלק בין ארץ ישראל לחוץ לארץ.

נפקא מינה אפשרית נוספת היא מה שמכנים הראשונים "חמסנותא דמלכא", דהיינו מס לא-שוויוני או מסים וגזרות חדשים, שלא היו בעבר (ראה למשל ברמב"ן על סוגייתנו). על פי דרכו של הרשב"ם, זהו מצב שבני העיר לא הסכימו לו, ועל כן אינם מחויבים בו; אבל לפי הר"ן, נראה שהמלך רשאי לעשות ברכושו כרצונו.

לעיון נוסף בהלכת דינא דמלכותא דינא על פי שני ההסברים הללו ראה דבר אברהם, חלק א, סימן א' אות ו וסימן י"א אות ז.