בבא בתרא דף נז - איסורי הסתכלות בנשים

  • הרב ברוך וינטרוב

"וְעֹצֵם עֵינָיו מֵרְאוֹת בְּרָע (ישעיהו ל"ג, טו) - אמר רבי חייא בר אבא: זה שאין מסתכל בנשים בשעה שעומדות על הכביסה" (נז ע"ב).

הגמרא מסבירה שמדובר בשאין דרך אחרת ללכת בה, ומכל מקום הוא מסיט עיניו מלראות את הכובסות; ומשמע שאין כאן איסור של ממש, אלא רק שבח למי שעושה כן.

אלא שדבר זה מוקשה לכאורה מן הסוגיה בסנהדרין דף עה ע"א, המספרת על אדם אחד שחלה עד כדי סכנת מוות מרוב תשוקה לאישה:

"אמר רב יהודה אמר רב: מעשה באדם אחד שנתן עיניו באשה אחת והעלה לבו טינא. ובאו ושאלו לרופאים, ואמרו: אין לו תקנה עד שתבעל.
אמרו חכמים: ימות ואל תבעל לו.
- תעמוד לפניו ערומה?
- ימות ואל תעמוד לפניו ערומה.
- תספר עמו מאחורי הגדר?
- ימות ולא תספר עמו מאחורי הגדר".

משמע מכאן שכל דבר הקשור באיסורי עריות הוא ב'יהרג ואל יעבור' - וכיצד אפוא ניתן לומר שאם אין דרך אחרת מותר להסתכל בכובסות, וההימנעות מכך היא בגדר מידת חסידות בלבד?

התשובה לשאלה זו היא שיש לחלק בין שני סוגי הסתכלות. סוג אחד הוא הסתכלות בכוונה. הסתכלות כזו נחשבת מעשה ממש (ראה הדף היומיומי למסכת בבא מציעא דף קיח), והיא אכן אסורה, כדברי הגמרא בסנהדרין. למעשה, כך עולה גם מסוגייתנו, הקובעת שאם יש לאדם דרך אחרת לילך בה, ובכל זאת בחר ללכת בדרך שיש בה מראות בלתי-צנועים, אזי "רשע הוא".

אבל כאשר אין דרך אחרת לעבור, לא ניתן להגדיר את הראייה כ'מעשה הסתכלות', ולא עבר על איסור. אף על פי כן שיבח ישעיהו (שם, טז) את מי שעוצם עיניו לחלוטין: "הוּא מְרוֹמִים יִשְׁכֹּן מְצָדוֹת סְלָעִים מִשְׂגַּבּוֹ". ונראה כי אף שמעשה איסור אין כאן, מכל מקום יש חשש כבד שהראייה תביא לידי הרהור עברה. על כן מידת חסידות היא שאף במקום כזה ימנע אדם מלראות. (ועיין חילוקים שונים באיסורי הסתכלות בעריות בתשובת רבי משה פיינשטיין, איגרות משה אבן העזר חלק א סימן נ"ו.)