בבא בתרא דף סו - דין צינור

  • הרב אביהוד שורץ

אתמול עסקנו ביסוד פסול מים שאובים למקווה. היום נשוב ונבחן את מקור הדיון בסוגייתנו - דין צינור.

הברייתא בדף סה ע"ב מבחינה בין צינור שחקקו ולבסוף קבעו לבין צינור שקבעו ולבסוף חקקו. צינור שחקקו ולבסוף קבעו הוא בעצם כלי קיבול גמור שחובר לקרקע לאחר יצירתו ככלי. צינור שקבעו ולבסוף חקקו לא היה כלי מעולם, משום שבשעה שחובר לקרקע עדיין לא היה בו בית קיבול, ובית הקיבול נוצר רק לאחר חיבורו; במובן מסוים ניתן לראותו כגומה או כתעלה, דהיינו כחלק מהקרקע.

ההבנה הפשוטה במסקנת סוגייתנו (סו ע"ב) היא שההבחנה בין שני סוגי הצינורות איננה הבחנה עקרונית, כי אם הבחנה טכנית שיצרו חכמים בפסול מים שאובים, שהוא בלאו הכי פסול דרבנן. אולם מורנו הרב אהרן ליכטנשטיין זצ"ל הציע פירוש עקרוני להבחנה בין שני הצינורות.

כאמור, צינור שחקקו ולבסוף קבעו הוא כלי קיבול גמור; וכפי שראינו אתמול, מים שעברו דרך כלי נותקו מן הקרקע ונפסלו למקווה. לעומת זאת, צינור שקבעו ולבסוף חקקו איננו כלי גמור, משום שיכולתו לקבל ולהכיל באה לו רק לאחר שחובר לקרקע. אמנם גם דבר שאיננו כלי קיבול גמור עשוי לפסול את המקווה; סוף סוף, אם הצליח אדם להביא את המים למקווה בכוחות עצמו, הרי זה מקווה שנוצר בידי אדם, הגם שנעזר בדבר מה שאיננו כלי קיבול גמור. אלא שכאן יש משמעות לקביעת הצינור בקרקע: מאחר שהאדם איננו אוחז בצינור בידיו, אלא הצינור קבוע בקרקע ומזרים את המים, נחשב המקווה כמקווה שהתמלא בידי שמים.

הכשרו של צינור שקבעו ולבסוף חקקו מבוסס אפוא על שני דברים, על פי חקירת היסוד שראינו אתמול:

א. לצינור יש בית קיבול, אך אין לראותו ככלי קיבול לכל דבר ועניין. לכן המים העוברים דרכו לא התנתקו מעולם מן הקרקע, והם כשרים למקווה.

ב. הצינור איננו נתון בידי אדם, אלא מחובר לקרקע. לכן אין לראות את המקווה כמקווה שנוצר בידי אדם, ויש לומר שנוצר בידי שמים.

כאמור, צינור שקבעו ולבסוף חקקו לא היה מעולם כלי, ולכן גם אין צורך שיתבטל לגבי הקרקע. צינור שחקקו ולבסוף קבעו, לעומת זאת, הוא כלי קיבול גמור, ויתר על כן: המעמד העצמאי שהיה לו בטרם חובר לקרקע פוגע גם בחיבור הזה; כלי קיבול גמור, קשה מאוד לראותו כבטל לגבי הקרקע, ובמובן מסוים הוא גוף זר בה. נמצא שצינור שחקקו ולבסוף קבעו פוסל את המקווה משתי סיבות שונות.