בבא בתרא דף ס - פריה ורביה בזמן גזרות

  • הרב שמואל שמעוני

"תניא, אמר ר' ישמעאל בן אלישע: מיום שחרב בית המקדש, דין הוא שנגזור על עצמנו שלא לאכול בשר ולא לשתות יין, אלא אין גוזרין גזרה על הצבור אלא אם כן רוב צבור יכולין לעמוד בה. ומיום שפשטה מלכות הרשעה, שגוזרת עלינו גזירות רעות וקשות, ומבטלת ממנו תורה ומצות, ואין מנחת אותנו ליכנס לשבוע הבן, ואמרי לה: לישוע הבן, דין הוא שנגזור על עצמנו שלא לישא אשה ולהוליד בנים, ונמצא זרעו של אברהם אבינו כלה מאליו [רשב"ם: בענין טוב ולא על ידי עובדי כוכבים, ומצות לא יבטלו עוד], אלא הנח להם לישראל, מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין".

המונח "מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין" מוסב, בדרך כלל, על דין שקיים בהלכה, אך יש מקום להימנע מלהוכיח את הרבים על שאינם מקפידים עליו. כאן מדובר בנימוק להימנע מלכתחילה מלתקן תקנה, ועל כן יש יתרון לגרסה אחרת בסוגייתנו, המופיעה בראב"ן למסכת יבמות (סד ע"א), ולפיה הסיפא של הברייתא משתמשת במונח שברישא: "אין גוזרין גזרה על הצבור אלא אם כן רוב צבור יכולין לעמוד בה". אמנם גם לפי גרסה זו עולה מסוגייתנו כי מכל מקום ראוי שיהיה דין כזה, והראב"ן אף מוצא לכך נפקא מינה מרחיקת לכת לדינא: שבזמן הזה אין לכפות אדם להוציא אישה שלא ילדה כעבור עשר שנות נישואין, כי גם אם לא גזרו שלא לישא, לכל הפחות לא נכפה להוציא! [והשווה לתוספות על סוגייתנו, ד"ה דין, שחלקו והציעו כי גם לפי הגזרה המוצעת יש לעמוד בחיוב הבסיסי של המצוה, דהיינו בן ובת.]

ועדיין הדברים רחוקים מלהיות פשוטים: האומנם היה ראוי שנימנע מפריה ורביה ויימצא זרעו של אברהם כלה?! גם אם נקבל את פירוש הרשב"ם, שההצעה נובעת מהנחה שבלאו הכי אין צפי לקיום פיזי ורוחני של עם ישראל - הלוא זו בדיוק טענתו הדחויה של עמרם, שרצה להימנע מפריה ורביה במצרים (סוטה יב ע"א), וזכותן הגדולה של מרים ושל אמותינו במצרים שדאגו באמונה להמשך קיומנו, חרף החרדות העצומות (ראה למשל פירוש רש"י על שמות ל"ח, ח)!

ואכן, מדברי המאירי בסוגייתנו משתמע כיוון שונה ביותר, שאפשר שאף הוא מבוסס על גרסה שונה:

"קדמונינו היו אומרים: משנגזרו עלינו גזרות לבטל תלמוד תורה ומצות ואין מניחין אותנו ליכנס לשבוע הבן, דין הוא שנגזור על עצמנו שלא לישא אשה ושלא להוליד בנים, ונמצא זרעו של אברהם אבינו כלה, אלא הנח להם לישראל, יעשו רצון קונם, ויעשה שליש מה שהושלש בידו, ובהדי כיבשי דרחמנא למה לן, אלא הרי אנו מקוים ומצפים למדת רחמיו".

ביאור מעניין לגישה זו הציע הרב אליקים קרומביין במאמרו "פריה ורביה בעת צרה" (דף קשר 411):

"מצוות פריה ורביה מיוחדת מכל מצוות התורה, שניסוח ציוויה משמש גם כלשון ברכה. 'פרו ורבו' נאמר גם לדגים ולעופות, שאינם בני ציווי... הברכה של פריה ורביה, הלא היא הטבעת טבע הבריות שיעסקו במילוי רצון קונם זה. בעולם של בראשית, לפני המבול, הברכה והציווי זהים. האדם מקיים את הציווי כחלק מתפקודו הטבעי; וטבע האדם הוא המנגנון והכלי שאותו יצר הקב"ה למטרת קיום המצווה. גם לאחר ש'פרו ורבו' לובש אצל נוח את צורתו החקיקתית, כמצווה בין שאר המצוות, עדיין נשאר בו היסוד הטבעי-אינסטינקטיבי, שיירי תקופה שבה קיום רצון הבורא היה טבעו הבסיסי של העולם והאדם. יסוד זה הוא המאפשר לאישים שאינם שייכים לציווי 'הטהור' כשלעצמו ליטול חלק בקיום המצווה, כי גם הם שותפים לבחינה הטבעית של פריה ורביה. ועל פי זה נראה, שלגבי פריה ורביה 'הנח להם לישראל' משקף את המצב האידיאלי. החשבונות השכליים אמנם אומרים שיש להימנע מחיי אישות, כאות אבלות על החורבן, או אולי 'שלא יוולדו לבהלה'. ואף על פי כן, הטבע שהטביע הקב"ה בבריות המביא אותם לפרות ולרבות, הוא הוא גם קולו המצווה. אם האיסטינקטים המושרשים יתגברו, מבחינת המציאות, על כל גזירה שנגזור, אות היא שהקב"ה רוצה שנמשיך בשלנו, ושנייחל לזמנים טובים יותר. ובצדק אומר המאירי שיש במקרה זה להניח לישראל 'לעשות רצון קונם'".