בבא בתרא דף עח – מחלוקת נחום המדי וחכמים

  • הרב ברוך וינטרוב

"המוכר את החמור – לא מכר כליו. נחום המדי אומר: מכר כליו" (משנה עח ע"א).

בתחילה הסוגיה מביאה את ביאורו של עולא למחלוקת: "תנא קמא סבר: סתם חמור לרכוב קאי", ועל כן הכלים, שנועדו למשא, אינם כלולים במכר; ואילו נחום המדי סבר "סתם חמור למשאוי קאי", ועל כן הכלים בכלל העִסקה. מכאן מוציא עולא חידוש: חכמים מודים כי הכלים שנועדו לרכיבה, דהיינו "אוכף, מרדעת, קילקלי וחבק – דברי הכל מכורין". הריטב"א הלך צעד נוסף וטען שאם אין למוכר אוכף ומרדעת, עליו להשיגם עבור הלוקח, ואם אינו יכול לעשות כן – המקח בטל.

אולם מדברי אביי בעמוד הבא משמע שהוא מבאר את המחלוקת באופן שונה. אביי מונה את נחום המדי בין התנאים הסבורים כי המוכר דבר מה, מוכר אותו ואת כל תשמישיו (תנא אחר שנמנה ברשימה זו הוא רבן שמעון בן גמליאל, ראה על שיטתו בדף היומיומי לדף סח). משמע שלדעתו, מחלוקת חכמים ונחום המדי איננה בגדרי "סתם חמור", כי אם בגדרי מקח וממכר, ולדעת חכמים הכלים אינם נמכרים עם החמור אף אם הם כלי תשמישו. לפי זה, מסתבר שחכמים חולקים אף באוכף ומרדעת.

נראה שמחלוקת עולא ואביי תלויה בשאלת הגמרא בעמוד א:

"איבעיא להו: בעודן עליו מחלוקת, אבל בשאינן עליו – מודה להו נחום המדי; או דלמא בשאינן עליו מחלוקת, אבל בעודן עליו – מודו ליה רבנן לנחום?"

איבעיא זו היא בעצם נפקא מינה להבנת טעמה של דעת חכמים שאין הכלים נמכרים. אם טעמם מפני שהכלים אינם משמשים את החמור, כביאורו של עולא – יפסקו כך בין בעודן עליו בין בשאינן עליו. אך אם טעמם מפני שסתם כלי תשמיש אינם נמכרים, ייתכן שכאשר הכלים נמצאים על החמור ונטפלים אליו בשעת המכירה, יודו חכמים שהם בכלל העִסקה.