בבא בתרא | דף פד | בין אונאה למקח טעות

הגמרא בדף פד ע"א משווה בין דינו של רב חסדא לבין דברי המשנה בדף פג ע"ב. רב חסדא לימד כי כשיש אונאה, רק מי שנתאנה יכול לחזור בו, ולא המאנה, אף אם לאחר מכן נוצר עניין למאנה לחזור בו. המשנה מלמדת כי המוכר חיטים יפות ונמצאו רעות, הלוקח יכול לחזור בו, ואילו ברעות ונמצאו יפות המוכר יכול לחזור בו. והקשתה הגמרא: מה חידש רב חסדא שאין בדין המשנה?

תשובת הגמרא תלויה במחלוקת הגרסות ופירושי הראשונים, אך נראה שניתן לחלק את הפירושים המוצעים בראשונים לשתי קבוצות עיקריות, על פי הבנתם את המשנה.

ר"י (הובאו דבריו בתוספות ד"ה אי ממתניתין) פירש שרב חסדא עוסק בעניין שונה לחלוטין מן המשנה. לפי פירושו, במשנתנו החיטים נמכרו בשוויין, ולכן אין כאן אונאה כלל, והבעיה היא אחרת: האם לפנינו מקח טעות. המבחן לכך הוא התנהגותו של הטועה: אם מחה – מוכח שנתכוון לחיטים באיכות שדרש בתחילה דווקא, והקניין הוא מקח טעות; אם שתק – מוכח שלא כיוון לחיטים באיכות מסוימת, אלא רק לחיטים במחיר ששילם, ואין כאן מקח טעות כלל. בדינו של רב חסדא, לעומת זאת, מה שנמכר הוא מה שהוסכם עליו מתחילה, והטעות נוגעת למחיר; לכן הנידון אינו מקח טעות אלא אונאה, ואין להקיש מדין אחד למשנהו.

לעומת ר"י, הפירוש הראשון המובא בתוספות (בשם רש"י) טוען שאכן אין הבדל מהותי בין דין המשנה לבין דינו של רב חסדא, ושניהם באונאה. ההבדל, על פי פירוש זה, הוא רק בשאלה אם יכול אחד הצדדים לטעון שכלל לא הייתה אונאה, שכן הוא ידע מלכתחילה שהצד השני מגזים בתיאור יתרונותיו או חסרונותיו של החפץ.

ביסוד מחלוקת הפירושים עומדת השאלה אם שינוי באיכות החפץ חשוב מקח טעות ממש, וכאילו לא קיבל הלוקח את מה שביקש (כעין חיטים ושעורים), או שמא דינו כאונאה בלבד, דהיינו כשינוי בערך החפץ אך לא במהותו.

נפקא מינה חשובה לשאלה זו היא מה גודל השינוי המאפשר למי שנתאנה לחזור בו: אם מדובר במקח טעות, ייתכן שדי בהפרש קל; אך אם בדיני אונאה עסקינן, רק פער של שישית יחשב כאונאה.