בבא בתרא דף צב – מחלוקת רב ושמואל אם הולכים בממון אחר הרוב

  • הרב ברוך וינטרוב

"איתמר: המוכר שור לחבירו ונמצא נגחן – רב אמר: הרי זה מקח טעות, ושמואל אמר: יכול לומר לו 'לשחיטה מכרתיו לך'" (צב ע"א).

הגמרא מבארת כי נחלקו אם הולכים בממון אחר רוב. מהם השיקולים המכריעים בשאלה זו?

כידוע, כלל נקוט בידנו שהמוציא מחברו עליו הראיה. בהנחה שרב ושמואל מודים שניהם בעיקרון הזה, עלינו לבאר מדוע פסק רב שרוב הוא ראיה, ואילו שמואל סבור שאין בו כדי להוציא ממון. ונראה שהמחלוקת תלויה בהבנת מעמדם של שני הגורמים הללו: רוב וחזקת ממון.

* רוב. האחרונים הרבו לחקור אם רוב הוא אמצעי בירורי או שמא אינו אלא הנהגה, רוצה לומר: האם קביעת התורה שבמצבי ספק שונים הולכים אחר הרוב משמעה שאנו מניחים כי קרה מה שקורה על פי רוב, או שמא אין הרוב אלא אמצעי להכריע כיצד לנהוג, אך לא אמצעי להכריע מה המציאות. [על חקירה דומה בהבנת דין חזקה באיסורים עמדנו פעמים מספר בעיונינו למסכת קידושין, ראה הדף היומיומי שם דף סו, דף עה ודף עט.]

* חזקת ממון. אשר לחזקת ממון, יש לשאול אם מדובר בחזקה כעין חזקת איסור בלבד, או שמא בעיקרון משפטי. כיצד? המונח חזקה מוכר לנו היטב מעולם האיסורים, לדוגמה: אם ידוע שדבר מה מותר, וכעת נולד ספק שמא נאסר, ניתן לסמוך על חזקתו ולהניח שעודנו מותר. חזקת ממון עשויה להיות דומה: מאחר שידוע לנו כי הממון היה שייך לפלוני, אנו רשאים להניח שהדבר לא השתנה. אולם ייתכן שחזקת ממון אינה מבוססת רק על כללי התנהגות בספקות, אלא יש כאן עיקרון משפטי: אל לו לבית דין להתערב ולהוציא ממון מאדם אם אינו משוכנע שהממון אכן שייך לחברו; אין בית דין פועל אלא אם כן יש ודאות שהמצב כמות שהוא לפנינו איננו נכון.

עמדתו של רב, שרוב מועיל להוציא ממון, מושתתת על שתי הנחות: א. רוב הוא בירור מציאותי, ולא רק אמצעי הנהגה בספקות; ב. כדי להוציא ממון מן המוחזק אין צורך בוודאות, אלא די ברמה מסוימת של בירור מציאותי.

שמואל יכול לחלוק על כל אחת משתי ההנחות האלה. הוא יכול להסכים שרוב הוא בירור מציאותי, אך לומר כי כדי להוציא מיד המוחזק דרושה ודאות, ואין די ברוב (וכן משמע בבבא קמא דף מו ע"א), והוא יכול לטעון כי אף אם אין צורך בהוכחה ודאית כדי להוציא מן המוחזק, מכל מקום רוב איננו בירור מציאותי כלל, אלא אמצעי הנהגה בלבד, ולכן לא ניתן להוציא על פיו.