בבא בתרא דף צד – שיעור הסחורה הפגומה בעִסקה גדולה

  • הרב אביהוד שורץ

דפים צג–צד עוסקים בשיעור המותר של סחורה פגומה בעִסקה גדולה. הברייתא קוצבת שיעורים שונים לסוגים שונים של סחורה: חיטים, שעורים, יין וכו'. הרמב"ן ותלמידיו מביאים בחידושיהם על אתר את דעת רב האי גאון והרי"ף ששיעורים אלה אינם מחייבים, אלא 'הכל כמנהג המדינה'. דברי הרי"ף עמדו גם לנגד עיניו של הרמב"ם, וכן נפסקה הלכה בשולחן ערוך (חלק חושן משפט סימן רכ"ט).

והנה, להלן דף צז מצאנו חידוש מעניין. במשנה (צג ע"ב) נאמר שהקונה קנקני יין בשרון "מקבל עליו עשר פיטסות למאה". מן ההקשר עולה שפיטסות הן חביות יין פגומות ("כדים רעים" בלשון הרשב"ם). הברייתא בדף צז ע"ב מגבילה הלכה זו:

"תאנא: פיטסות נאות ומגופרות".

זאת אומרת: הלוקח מסכים לקבל כדי יין פגומים, ובלבד שלא יהיו שבורים והרוסים לחלוטין. והרשב"ם על אתר מחדד את הדברים:

"דמקבלין עשר למאה – אינן שבורות ורעועות ממש, דאם כן אפילו אחת לא מקבל".

וכן פסק הרמב"ם (הלכות מכירה פי"ח הי"ד), שהמוכר מקבל עליו כדים פגומים, אך לא מקולקלים לגמרי.

הריטב"א בסוגייתנו (צג ע"ב, ד"ה והא דתנן) ראה בדין זה עיקרון הנוגע לכל סוגי הסחורה הנזכרים בסוגיה, ש:

"היכא דלא חזו למילתייהו כלל, דלא מקבל ליה אפילו חד".

אך לעניות דעתי יש לתמוה על דבריו: אם ההערה בדף צז אכן תקפה לכל הסחורות הנזכרות במשנה ובברייתא, מדוע נאמרו הדברים דווקא על כדי יין שבשרון? ועוד, שאף לא אחד משאר הראשונים קשר את הסוגיה בדף צג לסוגיה בדף צז! יתר על כן, אחת הדוגמות בדפים צג–צד היא תערובת של עפר ופסולת בחיטים, ומעתה עלינו לשאול: וכי עפר המעורב בחיטים גרוע מחבית שבורה לחלוטין או מתאנה מקולקלת לגמרי?!

אשר על כן, נראה שיש לחלק בין הדברים. בדוגמות הנידונות בסוגייתנו הקלקול הוא מטבעו של תהליך הייצור: כשאוספים תבואה, מעלים רגבי עפר; כשאוצרים יין, מקצת החביות מחמיצות; וכו'. מאחר שפגמים אלו שגרתיים, הלוקח מקבל אותם עליו, ואפילו יש בהם משום פגיעה מהותית בסחורה (עפר במקום חיטים).

בדף צז, לעומת זאת, מדובר בחבית שנפגמה עוד ביצירתה, וכביאור הרמב"ם בפירוש המשנה:

"פוטסות – שיש בהם מום, כלומר שלא נגמר בשולם".

אילו היה מדובר בחבית שנשברה בתהליך מילוי היין או אצירתו, מסתבר שהכלל דלעיל היה תקף: הלוקח מודע לעובדה שהתהליך כרוך בשבירה של חביות, ועל כן הוא מקבל עליו שיעור מסוים של חביות שבורות. אך כאשר מדובר בתקלה בייצור החבית עצמה, רשאי הלוקח להגביה את הרף ולקבוע כי אמנם הוא מוכן לקבל עליו חבית בעלת מום, אך אין הוא מקבל עליו חבית פגומה לגמרי, שלא ניתן להשתמש בה.

לסיום נחזור ונדגיש מעין הפתיחה, כי החילוק שהוצע כאן אינו הכרחי, שהרי סוף סוף, הכל תלוי במנהג המדינה.