בבא בתרא דף קג – מדידת בית כור עפר: דין סלעים ונקעים

  • הרב ברוך וינטרוב

"האומר לחבירו: 'בית כור עפר אני מוכר לך' – היו שם נקעים עמוקים עשרה טפחים או סלעים גבוהין י' טפחים, אינן נמדדין עמה; פחות מכאן – נמדדין עמה" (משנה ריש פרקין, קב ע"ב).

בביאור דין נקעים שעמוקים מי' טפחים וסלעים שגבוהים מי' טפחים ייתכנו שתי דרכים: א. מאחר שגובה י' טפחים משנה רשות, הם נחשבים שדה אחרת, ועל כן אינם נמדדים עם השדה; ב. סלעים ונקעים בשיעור זה, אי אפשר לחרשם ולזרעם. לפי האפשרות הראשונה, הסלעים והנקעים אינם בכלל השיעור הנמכר – "בית כור"; ואילו לפי האפשרות השנייה אין הם בכלל "עפר", כלומר הבעיה היא באיכותם.

אמנם מסוגיית הגמרא עולה שאף נקעים הראויים לחרישה אינם נמדדים עם השדה, אך עדיין אין ברור אם הבעיה היא עצם היותם שדה אחר, או שמא הטִרחה להעלות ולהוריד את המחרשה י' טפחים, דהיינו הפגיעה באיכות השדה.

וייתכן שנחלקו בזה הרשב"ם והתוספות בפירושיהם למשנה. הרשב"ם (שם, ד"ה בית כור עפר) כתב: "אם לא אמר 'עפר' – אפילו כולה סלעים, הגיעו", כלומר סלעים הם בעיה באיכות השדה, ולא בשיעורה. ואילו מן התוספות (שם, ד"ה בית כור) משמע שסלעים גבוהים מי' אינם נקנים אף בלא אמירת "עפר", וכנראה סברו שהבעיה היא בשיעור השדה.

הנפקא מינה בין שתי ההבנות שהעלינו היא כאשר יש בשדה בית כור עפר שלם מלבד הנקעים והסלעים. אם נאמר שמדובר בשדה אחרת ממש, לא ייקנו הנקעים ללוקח; וכן פסק הראב"ד (הובאו דבריו בשיטה מקובצת וברשב"א). אך אם הם שייכים לשדה, אלא שהם פוגעים באיכותה, אזי ייקנו ללוקח עם שאר השדה, כשיטת היד רמ"ה (סוף סימן ה').

חקירה זו עשויה להסביר גם את מחלוקת רב עוקבא בר חמא ורב חייא בר אבא בדף קג ע"א. רבי יצחק חידש, כי אף על פי שסלעים פחות מי' טפחים ("טרשים") נמדדים עם השדה, הרי זה רק עד שיעור בית ארבעת קבין. ונחלקו שני החכמים הללו בביאור דבריו: רב עוקבא בר חמא הסביר שכוונתו לד' קבין הסמוכים זה לזה, ואילו רב חייא בר אבא אמר שכוונתו אפילו לטרשים הרחוקים זה מזה, אלא שהם מרוכזים במיעוטה של שדה. ונראה שנחלקו ביסוד דינו של רבי יצחק. רב עוקבא בר חמא הבין כי סלעים יתר על בית ד' קבין חולקים שֵם לעצמם ונחשבים שדה בפני עצמה; כמובן, כדי שיחלקו שם לעצמם צריכים הטרשים להיות במקום אחד. רב חייא בר אבא, לעומת זאת, הבין שהבעיה היא אחרת: שטח גדול של השדה אינו ראוי לחרישה, ועל כן אינו בכלל "עפר"; ובעיה זו קיימת גם כאשר הטרשים אינם סמוכים זה לזה, כל עוד הם פזורים באופן שמקשה על חרישת חלק מן השדה, כגון כשהם מובלעין במיעוטה.