בבא בתרא דף קד – טעות במידת קרקע

לאחר שלמדנו מהמשנה הראשונה בפרק כיצד מודדין את השדה, מלמדת אותנו המשנה השנייה כיצד יש להשתמש בתוצאות המדידה:

"'בית כור עפר אני מוכר לך מדה בחבל' – פיחת כל שהוא ינכה, הותיר כל שהוא יחזיר.

ואם אמר 'הן חסר הן יתר', אפילו פיחת רובע לסאה או הותיר רובע לסאה – הגיעו; יותר מכאן – יעשה חשבון" (משנה קג ע"ב).

הרשב"ם (שם, ד"ה פיחת כל שהוא) הקשה על הסיפא מדברי רבא "כל דבר שבמדה ושבמשקל ושבמנין, אפילו פחות מכדי אונאה חוזר" (לעיל צ ע"א); ותירץ שדינו של רבא לא נאמר בקרקעות, שבהן "קים להו לרבנן דניחא ליה ללוקח לקנות מה שימצא לפי המדה הן חסר והן יתר". אבל התוספות (קד ע"א, ד"ה פחות כל שהוא) הקשו על תירוצו מקידושין דף מב ע"ב, ששם נאמר דינו של רבא אף לגבי קרקעות!

על מנת ליישב את דברי הרשב"ם עלינו לבחון את הסוגיה בקידושין. הסוגיה שם עוסקת בטעות בחלוקת קרקעות בין אחים, והיא מבחינה בין טעות באומדן שווי הקרקעות, שאינה חוזרת, לבין טעות במדידת הקרקע, שמובילה לביטול החלוקה בשל דינו של רבא.

מסתבר שניתן לחלק חילוק עקרוני בין משנתנו ובין דין האחים שחלקו. במשנתנו אין הלוקח מעוניין בהכרח בשטח במידה מסוימת, כי אם בקרקע חקלאית – "בית כור עפר". גודלה של קרקע חקלאית אינו רלוונטי מצד עצמו, אלא רק לעניין כמות התבואה שתניב. למה הדבר דומה? למוכר לחברו פרה שמניבה חמישה ליטרים חלב ביום, ונמצא שאינה מניבה אלא ארבעה: אין זה שינוי מן המידה שהוסכם עליה, אלא שינוי מן האיכות שהוסכם עליה. לפיכך אין דברי רבא שייכים בכאן.

האחים, לעומת זאת, אינם חולקים קרקע חקלאית דווקא, אלא שטח שהבעלים יכול לעשות בו ככל העולה על רוחו, ובכלל זה שימוש במקום עצמו (אחסון, בנייה וכדומה). לשימושים אלו גודל הקרקע חשוב מצד עצמו, לכן טעות במדידת הקרקע אינה טעות באיכות בלבד, אלא גם טעות במידה, והיא הטעות שעליה דיבר רבא.

[יש להעיר כי קושיית הרשב"ם היא על פי הבנתו בדינו של רבא, שטעות במידה, במשקל ובמניין מבטלת את המקח. יש שהבינו כי במקרה כזה הדין הוא ניכוי התשלום היתר או הוספת הסכום החסר, ואם כן, אין כאן קושיה כלל.]