בבא בתרא דף קיב – ירושת הבעל את אשתו

  • הרב ברוך וינטרוב

במהלך הדיון על ירושת הבעל את אשתו ובעיית הסבת הנחלה הכרוכה בה, מעלה אביי (קיב ע"א) את האפשרות שאישה שירשה הן את אביה הן את אמה תצטרך להינשא לגבר הדומה לה בדיוק, דהיינו שאביו משבטו של אביה ואמו משבט אמה. אביי מסביר שיסוד ספקו אם יש לחייב את האישה בכך הוא בשאלה אם חיישינן להסבת נחלת האם, או שמא אמרינן "כבר הוסבה", זאת אומרת: האם מאחר שכשירשה האישה את אמהּ, כבר הוסבה הנחלה למעשה לשבט אביה, ולכן שוב אין צורך בייחוס לשבט אמהּ; או שמא אין זו הסבה גמורה, ועדיין צריכים אנו לשמור על זיקה לשבט האם, על ידי נישואין עם איש שאמו מאותו שבט.

הרמב"ן (ד"ה ולדברי כולם) הקשה על דברי אביי: סוף סוף, אם תמות האישה, ואחר כך ימות בעלה בלא בנים, יירשו אותו אחיו מן האב, והנחלה תוסב לידי אנשים שאין להם שום קשר עם שבט אמה!

תשובתו של הרמב"ן מחודשת ביותר. הרמב"ן מסביר שההסבה לבעל מתרחשת עם הנישואין, ולא כשיירש, ולכן איסור ההסבה אינו קשור לטיב היורש העתידי, אלא לעצם פעולת הנישואין. אם פעולת הנישואין תקינה – מכיוון ששבט אמו של הבעל הוא גם שבט אמהּ של האישה – אזי אין בנישואין כל איסור; ומה שיקרה לאחר מכן, הריהו קורה ממילא, ולא במעשה של האישה.

תשובתו של הרמב"ן נוגעת בשאלת יסוד: מה שורש כוחו של הבעל לרשת את אשתו? האם (א) משום הקִרבה המשפחתית שביניהם, או שמא (ב) זוהי זכות ממונית של הבעל בנכסי אשתו? אם ירושת הבעל היא זכות ממונית שלו, קשה לומר שההסבה מתחילה כבר בשעת הנישואין, כשזכות זו טרם באה לכלל מימוש, והנכסים עודם בבעלות האישה (זכות הבעל בפירות נכסי אשתו היא מדרבנן בלבד). אך אם הירושה נובעת מקרבה משפחתית, ניתן לטעון שההסבה מתחילה בעצם כניסת האישה למשפחת הבעל, אף שהאישה עדיין מחזיקה בנכסים.

להבנת ירושת הבעל את אשתו יש כמה נפקא מינות (יכולת הבעל למחול על הירושה, ירושת נכסים שנפלו לאישה לאחר מותה [ראה עיוננו להלן דף קכה], בחזקת אילו יורשים נחשבים הנכסים ועוד), ובעתיד נעסוק בע"ה במקצתן.