בבא בתרא | דף קכד | שבח הבא מאליו

כידוע, אין הבכור נוטל פי שניים אלא במה שהיה מוחזק בידי אביו, אך לא בראוי לבוא לידיו, שנאמר "בכל אשר יִמָצא לו" (דברים כ"א, יז).

בסוגייתנו אנו לומדים שנחלקו רבי וחכמים בשבח ששבחו נכסים לאחר מיתת האב, אלא שהשבח בא מאליו, בלא שהוציאו עליו היתומים הוצאות נוספות. לדעת רבי, הבכור נוטל פי שניים בשבח זה, כלומר הוא רואה אותו כמוחזק; ואילו חכמים סבורים ששבח כזה נחשב ראוי, והבכור חולק בו עם אחיו בשווה.

מסתבר כי שורש מחלוקתם בהבנת טעם הדין שהבכור נוטל פי שניים רק במוחזק. הגמרא מסבירה שרבי למד את שיטתו מן המילים "לתת לו פי שנים" (שם) – "מקיש חלק בכור לחלק פשוט", זאת אומרת: זכותו של הבכור לרשת פי שניים בנכסי אביו שווה לחלוטין לזכותו של כל אחד מן הפשוטים לרשת חלק אחד. אם כן, מה נתמעט מ"בכל אשר יִמָצא לו"? לדעת רבי, לא נתמעט כאן אלא שבח ששבחו הנכסים מחמת השקעת היתומים לאחר מיתת האב וקודם החלוקה: אין זה הגון שהבכור יגרוף את רווחי ההשקעה שהשקיעו כל האחים, ורווחים אלו מתחלקים בין כולם בשווה.

חכמים חלקו לחלוטין על תפיסתו של רבי, שזכותו של הבכור לחלק נוסף שווה לחלוטין לזכותם של שאר האחים על חלקם. לדעתם, הבכור נוטל חלק נוסף בשל יחסו המיוחד של האב כלפיו, מעין מתנה: "'לתת לו פי שנים' – מתנה קרייה רחמנא". לפי תפיסה זו, ברור מדוע אין הבכור זוכה בשבח שלא היה מוחזק בידי האב בשעת מיתתו, שהרי אין האב יכול לתת מה שאיננו בידו – ואחת היא אם שבחו הנכסים מאליהם או מחמת השקעת היתומים.

לסיכום, לפנינו מחלוקת יסודית בהבנת דין חלק הבכורה. לדעת רבי, חלקו הנוסף של הבכור נובע ממעמדו הבכיר יותר בבית כממשיך העיקרי של המשפחה; דוגמה לדבר – אם נשא האב במשרה העוברת בירושה, הבכור קודם ליטול אותה, אם הוא ראוי לכך (ראה רמב"ם הלכות מלכים פ"א ה"ז, ואכמ"ל). חכמים, לעומת זאת, הבינו כי חלקו הנוסף של הבכור הוא בגדר מתנה של האב ל"ראשית אונו".

עוד על הבנת דין ירושת הבכור בדף היומיומי לדף קיא ולדף קכז; וראה גם בדף היומיומי לדף יב.