דילוג לתוכן העיקרי

בבא בתרא | דף קכז | כִּי אֶת הַבְּכֹר בֶּן הַשְּׂנוּאָה יַכִּיר

סוגייתנו מביאה את מחלוקת רבי יהודה וחכמים בדבר היקף נאמנותו של האב על אודות זהותו של בנו בכורו. לדעת חכמים האב יכול להעיד על אחד מבניו שהוא בכור רק אם אין בן אחר מוחזק כבכור, ואילו רבי יהודה סבור שהאב יכול להעיד על אחד מבניו שהוא בכור אף במקום שבן אחר מוחזק כבכור.

כבר הסברנו בעבר (ראה הדף היומיומי לדף קיא ולדף קכד) שיש שתי דרכים לראות את ירושת הבכור: א. מתנה של האב לבכורו בשל היחסים האישיים שביניהם; ב. זכות שיש לבכור בשל מעמדו המיוחד בבית. ייתכן כי חקירה זו עומדת ביסודה של מחלוקת רבי יהודה וחכמים, הסובבת על השאלה כיצד יש לקרוא את הפסוקים בתחילת פרשת כי-תצא:

"כִּי תִהְיֶיןָ לְאִישׁ שְׁתֵּי נָשִׁים הָאַחַת אֲהוּבָה וְהָאַחַת שְׂנוּאָה וְיָלְדוּ לוֹ בָנִים הָאֲהוּבָה וְהַשְּׂנוּאָה וְהָיָה הַבֵּן הַבְּכֹר לַשְּׂנִיאָה. וְהָיָה בְּיוֹם הַנְחִילוֹ אֶת בָּנָיו אֵת אֲשֶׁר יִהְיֶה לוֹ לֹא יוּכַל לְבַכֵּר אֶת בֶּן  הָאֲהוּבָה עַל פְּנֵי בֶן הַשְּׂנוּאָה הַבְּכֹר. כִּי אֶת הַבְּכֹר בֶּן הַשְּׂנוּאָה יַכִּיר לָתֶת לוֹ פִּי שְׁנַיִם בְּכֹל אֲשֶׁר יִמָּצֵא לוֹ כִּי הוּא רֵאשִׁית אֹנוֹ לוֹ מִשְׁפַּט הַבְּכֹרָה" (דברים כ"א, טו–יז).

מה בדיוק מצַווה התורה על אותו אב? האם רצונה שהאב רק יממש את זכותו של הבכור לקבל את חלק בכורתו, ולשם כך עליו להכיר מיהו הבכור, או שמא היא דורשת מן האב להכיר בבכורו, והירושה היא פועל יוצא של הכרה זו?

הרמב"ן (בהוספותיו למניין הלאווין, לאו יב) כותב כי בפרשה זו נתחדשו שתי מצוות: א. מצוַת לא-תעשה – האיסור להעביר את חלק הבכורה לאח אחר; ב. מצוַת עשה – להכיר את הבכור. ניתן להבין מדבריו, שמוקד המצוה אינו בירושת הבכור לאחר מיתת האב, אלא עוד בחיי האב – בהכרתו של האב כי זהו בנו בכורו, אף שבא מן האישה השנואה; האב מצֻווה להכיר בבנו הבכור, והנתינה פי שניים אינה אלא תוצאה של הכרה זו.

אם כן, אפשר שבזה בדיוק נחלקו חכמים ורבי יהודה. לדעת חכמים ירושת הבכור אינה תלויה ביחסו המיוחד של האב אליו, אלא היא נובעת מהיותו בכור הבית. לכן יכולתו של האב להכיר את בכורו מוגבלת, ורק במקום שאין בכור מוחזק, האב נאמן להעיד מיהו הבכור. לפי שיטה זו, אין דין "יכיר" אלא נאמנות מוגבלת למדיי שנתנה התורה לאב.

רבי יהודה, לעומת זאת, סבור שהכרת האב אינה עדות בעלמא, כי אם פעולה שיש לה תוקף מצד עצמה: קיום מצוַת "יכיר". לכן האב יכול להכיר כבכור גם בן שלא היה מוחזק עד עתה, משום שאין זו עדות בלבד – הלוקה אם מתערערת נאמנותה – כי אם הכרזה השואבת את תוקפה ממצוַת התורה.

[עִיינו כאן במשמעות ההכרה. עוד על היקף נאמנותו של האב על בנו בדף היומיומי למסכת קידושין דף עח.]

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)