בבא בתרא דף קכט – תוך כדי דיבור

  • הרב אביהוד שורץ

המשנה בדף קכו ע"ב מבחינה בין מי ששינה מסדר הירושה בתורת מתנה ובין מי שעשה כן בתורת ירושה. ההבדל בין שני התרחישים הוא הבדל מושגי: האם נקט אותו אדם במונח ירושה, ובזה חלק בפירוש על סדר הירושה הקבוע בתורה, או שמא נקט במונח מתנה.

הגמרא בדף קכט דנה במי שאחז בשתי הלשונות גם יחד, דהיינו שאמר לשון ירושה ולאחריה לשון מתנה או להפך. בסיום הסוגיה (בעמוד ב) נבחן אחד היסודות ההלכתיים המרכזיים בעניין שתי אמירות סמוכות או שני מעשים סמוכים: דין "תוך כדי דיבור". "תוך כדי דיבור" הוא פרק זמן קצר, המספיק לאמירת המילים "שלום עליך מורי ורבי", והגמרא קובעת כי "תוך כדי דיבור – כדיבור דמי". בביאור הלכה זו מצאנו שלוש גישות עיקריות:

א. התוספות בסוגייתנו (קכט ע"ב, ד"ה והלכתא) הביאו את דעת רבנו תם, שזוהי תקנה דרבנן שנועדה לשמור על כבוד חכמים: היא מאפשרת לתלמיד ליתן שלום לרבו אף בשעה שהוא עוסק בעסק אחר. לפי דעה זו, קל להבין את הסייג המובא בסיום סוגייתנו, שבתחומים מסוימים תוך כדי דיבור לאו כדיבור דמי, למשל: האומר לאישה "הרי את מקודשת לי" וחזר בו תוך כדי דיבור – אין קידושיו בטלים; אם דין תוך כדי דיבור אינו אלא תקנת חכמים, נקל להבין שאין הוא מפקיע קידושין דאורייתא.

ב. הר"ן בנדרים (פז ע"א, ד"ה והלכתא) כותב: "ונראה בעיני... כשאדם עושה אותם, לא בגמר דעתו הוא עושה, אלא דעתו שיכול לחזור בו תוך כדי דבור". לדעתו, תוך כדי דיבור כדיבור דמי מפני שדעתו של אדם להניח לו פרק זמן קצר נוסף לשיקול דעת ולבחינה מחודשת של הדברים. אשר לדוגמות החריגות שבהן לא אמרינן תוך כדי דיבור, הר"ן מסביר שבתחומים חמורים (כגטין וקידושין, ולהבדיל עבודה זרה) אדם שוקל את הדברים בדקדוק מלכתחילה, ואינו נזקק לפרק זמן נוסף למחשבה מחודשת.

ג. רוב האחרונים (קובץ שיעורים, שערי יושר, קהילות יעקב ועוד רבים) דחו את שתי הדרכים הנזכרות בשל דין מחודש המובא במסכת נדרים דף פז. נאמר שם שאם קרוב של חולה מסוכן קרע קריעה קודם פטירתו, ובתוך כדי דיבור נפטר החולה – הקריעה עולה לו, ואין צריך לשוב ולקרוע. לדעת ראשונים רבים, קריעה היא חיוב דאורייתא, ואם כן, קשה מכאן על רבנו תם: כיצד יכולה תקנה דרבנן לפטור מחיוב דאורייתא? על הר"ן יש קושיה חזקה עוד יותר: ביאורו מסביר היטב את דין תוך כדי דיבור באמירה – אך כיצד הוא חל על מעשה? כלום קרע אותו אדם קריעה על דעת שיוכל לחזור בו?! מכוח קושיות אלה כתבו האחרונים שדין תוך כדי דיבור הוא דין דאורייתא, הקובע כי מעשים נפרדים שאירעו בתוך פרק זמן קצר נחשבים כאילו קרו בבת אחת. למשל: מאחר שהקריעה הייתה סמוכה כל כך לפטירה, אנו אומרים שהיא נעשתה בעצם בשעת הפטירה, ועל כן עלתה לקורע.

לסיום נעיר כי הכל מודים שיש דברים שאינם בכלל דין תוך כדי דיבור, אף על פי שלא נזכרו בגמרא. לדוגמה: המקדש קידוש היום ונכנסה שבת תוך כדי דיבור – לא יצא ידי חובתו, ועליו לחזור ולקדש; העושה מלאכה ויצאה שבת בתוך כדי דיבור – חייב, ואין אומרים שהמלאכה נעשתה, כביכול, במוצאי שבת. האחרונים התקשו לנסח במדויק מה כלול בדין תוך כדי דיבור ומה אינו כלול בו, ואין כאן המקום להאריך בזה.