דילוג לתוכן העיקרי

בבא בתרא | דף קלב | שני סוגי אומדנה

הגמרא בדף קלב ע"א מקשה על שתי פסיקות של רב נחמן הנראות כסותרות זו את זו. מצד אחד, רב נחמן פוסק כחכמים, שאישה שקיבלה מבעלה נכס במתנה מוחלת על שעבוד הכתובה הרובץ על נכס זה, ולכן אם יטרוף אותו בעל חוב של הבעל, לא תוכל לטעון ששעבוד הכתובה קדם לשעבוד החוב. הגמרא טוענת כי מפסיקה זו משתמע שרב נחמן אינו מתחשב באומדן דעתו של אדם, שהרי ברור כי לוּ ידעה האישה שיבוא בעל חוב ויטרוף את מתנתה, לא הייתה מוחלת על שעבוד כתובתה. מצד שני, רב נחמן פוסק כרבי שמעון בן מנסיא, שמי שחשב שבנו מת ונתן את כל נכסיו לאחרים, ואחר כך בא בנו, "אין מתנתו מתנה, שאילו היה יודע שבנו קיים, לא כתבן"; משמע שרב נחמן אזיל בתר אומדנא.

קושיית הגמרא נראית תמוהה: הרי מדובר בשתי אומדנות שונות, ואם כן, מדוע לא נאמר שרב נחמן ראה באחת מהן אומדנה חזקה, ואילו את חברתה העריך כאומדנה שאינה חזקה דייה?

יתרה מזאת, הפסיקה כחכמים גופה מניחה שאזלינן בתר אומדנא! הרי האישה מעולם לא מחלה בפירוש על שעבוד הכתובה הרובץ על המתנה. ההנחה שהשעבוד נמחל, כל עצמה מחמת אומדן דעתה של האישה היא, ואומדן דעת זה אינו פשוט כלל, והראיה: שרבי אליעזר חולק עליו. ובכן, מדוע קיבלו חכמים ורב נחמן את האומדנה שהאישה מוחלת על השעבוד, אך דחו את האומדנה שלוּ ידעה כי בעל חוב יטרוף את המתנה, לא הייתה מוחלת עליו?

כדי להשיב על שאלה זו עלינו להתבונן בהשוואה שהשוותה הגמרא בין הפסיקה כחכמים בעניין שעבוד הכתובה ובין דינו של רבי שמעון בן מנסיא. האומדנה של רבי שמעון בן מנסיא אינה נוגעת כלל לשאלה מה עשה המַקנה, אלא לשאלה אם היה מקנה לוּ ידע את המציאות כהווייתה. נמצאנו למדים שיש להבחין בין שני סוגי אומדנות.

סוג אחד של אומדנה בודק מה עושה האדם כעת. זוהי אומדנה שאין מנוס מלהשתמש בה על מנת להבין את המתרחש, ועל כן עצם השימוש בה מוסכם על הכול; אלא שייתכנו מחלוקות במקרים פרטיים אם האומדנה הנידונה אכן קיימת, לדוגמה: מחלוקת חכמים ורבי אליעזר אם האישה אכן מוחלת על השעבוד.

האומדנה מן הסוג השני אינה עוסקת במה שקורה כעת, כי אם במניע לו. השימוש באומדנה זו הוא שאלה עקרונית: האם טעות במניע מבטלת את ההתרחשות כולה? השאלה אם האישה הייתה מוחלת על השעבוד לוּ ידעה שבעל חוב יטרוף את המתנה והשאלה אם היה האב נותן את נכסיו לאחרים אילוּ ידע שבנו חי, שתיהן אומדנה מן הסוג השני. לכן יכלה הגמרא להשוות בין עמדותיו של רב נחמן בשני המקרים.

למסקנה, רב נחמן מקבל שימוש באומדנות מעין אלו, ולדעתו חלויות שנעשו ממניע מוטעה בטלות. אלא שבעניין שעבוד המתנה לכתובה יש טעם צדדי ("ניחא לה דתיפוק עלה קלא דכתבינהו ניהלה להנהו נכסים") שבגללו האומדנה במקרה זה פשוט אינה נכונה.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)