בבא בתרא דף קמו – גביית סבלונות

המשנה בדף קמו ע"א מלמדת כי השולח סבלונות לבית חמיו ובסופו של דבר לא יצאו הנישואין לפועל – הסבלונות חוזרים לחתן (או ליורשיו). אך אם הספיק החתן לסעוד סעודת חתן בבית חמיו – ויהיה שווייה אפילו דינר בלבד – אין אבי הכלה צריך להחזיר את הסבלונות.

הרשב"ם מבאר "שמחמת חיבת שמחת אכילה שאכל ושתה ושמח עמהן מחל סבלונות". ופירושו נראה קשה: האומנם ימחל החתן על סבלונות של מאה מנה בשל אכילה ששווייה דינר? ועוד: הגמרא מתלבטת בדבר טיבה של סעודת החתן הפוטרת מהחזרת הסבלונות: האם דינר דווקא, האם אכילה דווקא, האם בבית חמיו דווקא וכו'; האומנם קשורות כל השאלות הללו לאומדנה אם מחל החתן?

נראה אפוא שיש מקום להבנה אחרת בשאלה מדוע אין הסבלונות נגבים לאחר אכילת סעודת חתן. ייתכן שהסבלונות וסעודת החתן נתפסו כמעין מעשה משותף של שתי המשפחות, המקדם את הקשר בין בני הזוג. שליחת הסבלונות והכנת סעודת החתן משלימים זה את זה, וניתן לראותם כמעין חליפין: אם לא תתקיים סעודת החתן כמקובל, לא התקיימו התנאים המצדיקים את שליחת הסבלונות. אם כן, הדיון בגמרא אינו איזו סעודת חתן מלהיבה דייה לגרום לו למחול על הסבלונות, אלא מתי ניתן לראות את צד הכלה כמי שיצא ידי חובתו וערך סעודת חתן ראויה לשמה.

אפשר שהשאלה שאנו דנים בה עומדת ביסוד ספקה של הגמרא "מהו שישלש?" (אשר מן הרשב"ם [ד"ה מצאתי] משמע שלא היה קיים בגרסת הספרים שעמדו לפניו). הראשונים מסבירים כי השאלה היא אם סעודה בשווי חצי דינר פוטרת מהחזרת מחצית הסבלונות וכדומה. אם מדובר במחילה, קשה מאוד לומר כי שיעור המחילה יחסי לשווה דינר. אך אם מדובר במעין תמורה, ניתן לטעון כי חצי שווי הסעודה הנדרש מזכה במחצית הסבלונות. (ראיה לדבר מכתובות דף קד ע"א. במשנה שם מצאנו דין דומה: לאחר עשרים וחמש שנה שגרה האלמנה בבית היתומים ולא תבעה את כתובתה, פטורים היתומים מתשלום הכתובה. ונחלקו התנאים שם בטעם הדין: לדעת רבי מאיר, לאחר עשרים וחמש שנה הוציאה האלמנה ממון כשווי הכתובה, ואילו חכמים סבורים שלאחר עשרים וחמש שנה היא מוחלת. ואכן, השאלה "מהו שתשלש" נשאלת שם רק אליבא דרבי מאיר, ולא אליבא דחכמים.)