דילוג לתוכן העיקרי

בבא בתרא | דף קמח | מתנת שכיב מרע

הראשונים התקשו בדבר היחס בין שני ספקות במתנת שכיב מרע הנידונים בסוגייתנו (קמח ע"ב).

הדין הראשון הוא בעניין "שכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחרים... בנמלך", דהיינו שציווה לתת מקצת נכסיו לפלוני, שתק, ואז חזר וציווה על נתינת שאר הנכסים. רב נחמן פוסק שאין למתנת המקבל הראשון דין מתנת שכיב מרע, אלא דין מתנת בריא, ולכן אם עמד הנותן מחוליו, אין הוא יכול לחזור בו ממנה. הגמרא תוהה על דין זה: מדוע אין אומרים שהשתיקה שבין נתינה לנתינה הייתה משום שהרהר למי לתת ("עיוני קא מעיין והדר יהיב"), ולא מכיוון שבתחילה לא רצה לתת את כל נכסיו ואז נמלך? והיא מתרצת: "סתמיה דשכיב מרע מידק דייק והדר יהיב". משמע שאילולא היה ברור לנו שסתם שכיב מרע מידק דייק, הייתה המתנה נחשבת מתנת שכיב מרע משום עצם האפשרות ש"עיוני קא מעיין".

בהמשך הסוגיה הגמרא אומרת כי שכיב מרע שחילק את כל נכסיו הידועים לנו, אך לא אמר בפירוש שהוא נותן את כל נכסיו – חוששים שמא יש לו נכסים במקום אחר, ועל כן אין מתנתו מתנת שכיב מרע, ואם עמד אינו חוזר.

הראשונים התלבטו בביאור הסתירה שיש לכאורה בין שני הדיונים. מן הדיון הראשון עולה שאם יש אפשרות שהנותן לא נמלך, אלא רק הרהר בחלוקת הנכסים, תיחשב הנתינה כמתנת שכיב מרע. ואילו בדין השני הגישה הפוכה: אנו רואים את המתנה כמתנת בריא בשל האפשרות שיש לנותן נכסים במקום אחר. ובכן, מה דין ספק במתנת שכיב מרע: האם כמתנת שכיב מרע, או שמא כמתנת בריא?

הריטב"א מתרץ שמכיוון שלא אמר "כל נכסיי", סביר להניח שאכן יש לו נכסים במקום אחר. מכאן שלדעתו הדין היסודי של ספק הוא לראותו כמתנת שכיב מרע, והספק השני יוצא דופן, מאחר ששם יש מקום גדול להאמין שאין זו מתנת שכיב מרע.

אבל התוספות (ד"ה חיישינן) כתבו: "היינו טעמא: דמסתבר למימר עיוני עיין, הואיל וכבר חלקם". כלומר לדעתם ספק סתם איננו מתנת שכיב מרע, והספק הראשון הוא החריג כי הוא "מסתבר". וכנראה כוונתם כי מאחר שלפנינו אוסף של מעשים שעשה אדם אחד, סביר יותר לראותם כמעשה אחד של חלוקת כל הנכסים, מאשר לראותם כאוסף של מעשים שאינם קשורים זה לזה, וביניהם הימלכות.

מכל מקום, לפנינו מחלוקת ראשונים בדין ספק במתנת שכיב מרע. לדעת הריטב"א דינו כמתנת שכיב מרע, ולדעת התוספות דינו כמתנת בריא. ייתכן שביסוד המחלוקת עומדת השאלה מדוע הנותן יכול לחזור בו ממתנת שכיב מרע. אם זוהי אומדנה חיצונית למתנה, כעין תנאי נוסף לה, אזי כשיש ספק בדבר עצם קיומו של התנאי, נאמר שהמתנה קיימת ואילו התנאי בטל. אך אם מתנת שכיב מרע ניתנת לחזרה מפני שהיא מעין הורשה (ראה עיוננו אתמול), ועל כן אינה חלה אלא לאחר המוות, אזי הנתינה גופה מוטלת בספק, וחובת הראיה מוטלת על המקבל, המבקש להוציא מן הנותן.

בדף היומיומי לדף קנג תידון בע"ה אחת הנפקא מינות של המחלוקת בדין ספק מתנת שכיב מרע: מי נחשב המוציא במתנת שכיב מרע.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)